היום איבדתי את היכולת להרגיש. זה קרה בערב, כשדיברתי עם
אבינועם והבטחתי לו שזה לא הוא, זה אני. איפה שהוא, במהלך 27
הדקות של השיחה, היכולת להרגיש עזבה אותי. לפני השיחה היא
הייתה, אני בטוחה בזה. מעניין למה יכולת עוזבת אותנו. למה היא
פתאום מחליטה שלו טוב לה כאן, וזה לא אני זה היא. אולי עוד
יכולות עזבו אותי בעשרים ושלוש השנים האחרונות ופשוט לא
הרגשתי.
יש יכולות שאך פעם לא היו לי כמו ללמוד דברים שקשורים במלאכת
יד, אבל היכולת להרגיש הייתה אצלי לתקופה די ארוכה. בתיכון היא
אפילו עבדה שעות נוספות. עד כדי כך שבניתי עליה פרנסה לעתיד
והלכתי בגללה ללמוד פסיכולוגיה. מה אני עושה עכשיו? הולכת כמו
כולם למנהל עסקים?
מה כבר עשיתי? יצאתי עם בחור, עזבתי בחור. זה לא מצדיק כזאת
נטישה.
עכשיו יש לי חסך, שצריך להשלים אותו, ואמנון אומר שהוא יודע
איפה אפשר להשלים חסכים, רק שצריך לבוא מוקדם בבוקר, כדי שלא
ייקחו לי את כל היכולות השוות.
אז למחרת אמנון בא לקחת אותי בפיאט אונו שלו להשלים חסכים. הוא
אמר שגם לו לא יזיקו כמה יכולות. אמנון הביא דיאט קולה ואני
סנדביצ'ים, כי אם כבר נוסעים אז שתהייה אוירה. שמנו משינה
בטייפ ונסענו.
הכיוון הכללי היה ת"א. זה מה שיפה כשנוסעים עם אמנון. יש כיוון
כללי, אין מטרה. למשל פעם הוא נסע עם רותי לכינרת, והם הגיעו
לשלושה ימים לצימר ליד החרמון. הוא ניסה לשכנע אותה לעלות את
הבנטל, אבל זה מה שלא היה יפה ברותי. אי אפשר היה לשכנע אותה
לשום דבר.
בדרך, בערך בחדרה, אמנון עצר את האונו, כי יש לו מין תיאוריה
לגבי מכוניות, שצריך לקיים איתן דיאלוג. אז עצרנו. אני הלכתי
לחפש מקום לקנות קפה בזמן שאמנון מקיים דיאלוג עם האונו.
הזמנתי שני הפוכים, וחייל שריונר מסכן שאל אותי אם אני מגיעה
לת"א במקרה. אני לא כ"כ אוהבת את הביטוי "במקרה", בגלל שהנסיעה
הזו למשל היא לא "במקרה", היא מתוכננת כבר יומיים, אבל לא
רציתי להעמיס על החייל המסכן שבטח רק רוצה להגיע הביתה ולשמוע
את אמא שלו מתלוננת על החברה הפריחה שלו לפני שהוא הולך אליה
להגיד שלום להורים שלה וללכת מהר לחדר שלה כי הוא סגר 21 והוא
לחוץ, אז אמרתי לו שכן.
חזרה לאוטו. עושים היכרות אמנון-חייל, חייל-אמנון, אמנון שותה
את ההפוך, מסרב להגיד על מה דיבר עם האונו ומתניע. בדרך מפתחים
שיחה עם החייל,שבכלל קוראים לו גלעד. יש אוירה חברותית משהו.
בכלל אמנון אדם חברותי. אני לא. כשהייתי מרגישה הייתי קצת
עצובה בגלל זה, אבל אני לא מרגישה כלום עכשיו, רק איזה מין
מקום ריק כזה והרגשה עמומה ליד התריסריון, שלפי כל מסורת הודית
עתיקה, שם מרגישים. סיפרנו לגלעד שאנחנו נוסעים להשלים חסכים.
הוא די התלהב מהעניין ושאל אם הוא יכול לבוא גם, כי לפני שבוע
חברה שלו כעסה עליו שהוא לא רומנטי, ואם כבר הוא אתנו, הוא
ישלים רומנטיות.
אז נוסעים 3- אמנון, אני וגלעד החייל. בפקקים של הרצליה שומעים
גלגל"צ. מגיעים לת"א למחסן שנראה נטוש, אבל בפנים הוא יותר
גדול מאיקאה. ויש שם המון מחלקות, ומפה שעוזרת להתמצא בין כל
הדברים. יש מחלקות של חסכים רגילים, כמו אהבת הורים או ילדות,
ויש מחלקות של חסכים רגשיים ספציפיים, כמו עצב ופחד. אפילו
מחלקת הומור.
סיכמנו להיפגש אחרי 3 שעות, ביציאה, וגלעד אמר שאולי הוא כבר
ישלים יכולת עמידה בזמנים, כי המפקד שלו ביקש ממנו.
הלכתי למחלקת חסכים רגשיים, כי מן הסתם שם נמצאת היכולת
להרגיש, ומי יודע אולי אני אפילו אמצא את זו שהיתה לי, שוכבת
בודדה על מדף מאובק. היה לי מזל, מחלקת חסכים רגשיים נמצאת
קרוב לכניסה, אז הגעתי מהר והתחלתי לחפש. בחיים שלי לא חשבתי
שיש כל כך הרבה יכולות רגשיות- קצת התבלבלתי ולקח לי המון זמן
למצוא יכולות להרגיש. בסוף מצאתי חמש, מונחות על מדף, ואפילו
היה מבצע, אם לוקחים יכולת להרגיש מקבלים שלוש בזוקות. היכולת
שלי באמת הייתה שם. שאלתי אותה למה היא עזבה אותי, היא אמרה לי
שהיא הרגישה שאני כבר לא רוצה אותה, אז היא הלכה לפני שאמרתי
לה. הסברתי לה שזה לא שלא רציתי אותה, פשוט בזמן האחרון היא
קצת ניג'סה, אבל הנה עובדה, באתי עד הנה כדי לקחת אותה חזרה.
אבל עכשיו היא כבר נעלבה והיא לא רוצה לחזור, כי אם היא מנג'סת
לי אז לא צריך, והיא תמצא מישהו אחר ואני אמצא יכולת אחרת ואז
שתינו נהייה מרוצות. הסברתי לה שאני רוצה אותה, ואני מבטיחה
להשתמש בה יותר, אבל היא חייבת להבין שלפעמים אני צריכה מקום
לעצמי,בלי שהיא תתערב בכל דבר. בשביל זה יש לי אמא. היא לא
השתכנעה. זו הבעיה ביכולת להרגיש. היא מרגישה כל הזמן. לך
תשכנע יכולת להרגיש שמה שהיא מרגישה זה לא נכון. היכולות
להרגיש הן פולניות וזה בעיה. צריך למצוא דרך מתוחכמת כדי לגרום
לה לחזור אלי.
היגיון לא יעבוד פה. היא רוצה שאני אעבוד על הרגש. כמו בסיפורי
ילדים, כשדני ודנה עוזבים את הבית, ובסוף לומדים את הלקח שאין
כמו הבית. כשחושבים על זה, זה גם המסר של דורותי. עכשיו היא
רוצה לדעת שבאמת הפנמתי את הלקח. אבל איך אני יודעת איך
מוכיחים דבר כזה? הפנמתי, תחזרי.
למה צריך להפוך כל דבר לסיפור עם מוסר השכל? ואני לא רוצה יכול
אחרת להרגיש. אני רוצה את זו שהייתה לי, אני רגילה אליה וזהו.
זה כמו להתרגל לאכול את הביסקוויט בקרמבו לפני השוקולד.
לא יודעת כמה זמן עמדתי שם וניסיתי לשכנע, לגרום לייסורי
מצפון, אבל היא בשלה ולא רוצה לחזור. בסוף הגיע הזמן לפגוש  את
אמנון ביציאה, והיא לא רוצה לחזור. החלטתי, לא בראשונה בחיי,
לוותר, ורק חשבתי על זה שאם היא לא הייתה כל כך עקשנית, הייתי
יכולה גם לקחת יכולת התמדה וכוח רצון.
ביציאה נפגשים אמנון, אני וגלעד החייל שלא חוזר איתנו אלא נוסע
לחברה שלו להראות לה את הרומנטיות שהוא קנה. אמנון קנה יכולת
בישול ועבודה בצוות.
חזרנו לאוטו. אמנון מנסה לברר איתי מה קרה אבל ממש לא מתחשק לי
לדבר על מה שקרה. מעכשיו אני נכה רגשית ואני צריכה זמן לעכל את
זה ולהחליט איך אני ממשיכה בלי רגשות.רוב הדרך בכיתי. אני בוכה
הרבה. ככה אני מוציאה תסכולים.
כשהתקרבנו לעמק, אמנון אמר שלמרות שהוא לא יודע מה קרה, אולי
הכל לטובה. אולי במקום מה שנאבד אני צריכה לאמץ גישה חדשה,
ובגלל שהוא מכיר אותי מילדות הוא מרגיש חופשי להגיד לי שאני
צריכה להיות קלילה יותר, להסתכל על הצד הטוב שהחיים מביאים לי.

אני ואמנון באמת מכירים הרבה זמן.
יש משהו מרגיע בעמק, וברגע שעוברים את צומת התשבי, ליד הכניסה
לכפר יהושוע, איפה שתמיד בצבא מתעצבנים שהבית כל כך קרוב אבל
עוד לא מגיעים, אני קצת נרגעת. הדמעות מתייבשות ואני חושבת
שאולי זה באמת לא נורא. אז אני אהיה כלבה חסרת רגשות. רק
בחורות כאלה בסוף מצליחות בחיים. גם רועי אמר שהוא נמשך לבנות
שמתייחסות אליו רע. אני מתחילה פתאום להבין את האפשרויות שהמצב
החדש פותח בפני.
אז כבר חודש אני מסתובבת בלי יכולת להרגיש. לפעמים אני מרגישה
קצת חסר, כמו נגמלים מעישון שמחזיקים את העיפרון כמו סיגריה,
אבל אני מתעשתת מהר ונזכרת ביתרונות שבמצב.
אתמול הלכתי למועדון. ראיתי את גיא ולא הרגשתי כלום, חוץ מקצת
שמחה לאיד על זה שהוא נראה זוועה. פעם הייתי בוכה בגלל זה,
היום כבר לא.
אני מתגעגעת קצת לאהבה, אבל משלימה עם זה שכבר לא תהיה לי. יש
אנשים שאומרים שעצוב שבגיל 23 מוותרים על אהבה. אני לא יכולה
להרגיש עצוב. אני לא יכולה להרגיש כלום.

הסיפור אמיתי. שמות ומקומות שונו על מנת ליצור מתח דרמטי תוך
שמירה על קו העלילה המקורי.
אבל הוא קרה. באמת.