-"מי זה?", היתממתי.
-"אתה לא מזהה?!"
-"לא בטוח".
-"יפה, כבר שכחת?"
-"יהודה?", החלטתי להפסיק את המשחק.
-"כן".
-"לא שכחתי, פשוט לא ממש ציפיתי לשמוע ממך ככה פתאום".
-"אני יודע".

שירה, למרות שעמדה בקצה השני של החמ"ל והייתה עסוקה בגריסה
רעשנית, כבר הבינה לבד, מהתבוננות בי, מי המתקשר. היא אפילו לא
הייתה צריכה לחכות לסימני התרגשות מיוחדים שירמזו לה ממי
השיחה. היא פתאום הפסיקה לגרוס, בעטה במגרסה כמו שמקובל בסוף
כל גריסה (כדי שפתיתי הנייר ישקעו קצת ויתפנה מקום בשקית),
והתקרבה לעברי. אחרי שתיקה קצרה הוא המשיך.
-"סתם, התגעגעתי אליך, וחשבתי שאולי תרצה להיפגש על כוס קפה,
לדבר קצת, להתעדכן, אתה יודע".
לא ידעתי איך להגיב להפתעה הלא צפויה הזאת, בלי להתחיל לבכות
בטעות, ובעיקר גמגמתי ומלמתי דברים לא ברורים, שסופם - הסכמה
עקרונית להיפגש 'על כוס קפה'.
-"אז באיזה שעה נוח לך?", אמר כאילו ברור שאחרי חודשיים של
ניתוק, בשנייה שהוא מחליט ליצור מגע אני אמור להתייצב לפגישה
באותו יום, ובעצם רק צריך למצוא שעה נוחה.
-"האמת שהיום אני לא יכול... יש לנו מסיבה של המחלקה".
-"אה אוקיי, ומתי היא נגמרת?".
-"מאוחר אני מניח..."
-"אז אתה לא חוזר לחיפה (הביתה), אתה נשאר בבית החייל", קבע.
-"האמת שאני הולך לישון אצל מישהי מהמדור שלי..."
-"ואיפה היא גרה?"
-"ליד רכבת צפון".
-"אחלה, אז תתקשר אלי כשהמסיבה נגמרת ותסביר לי איך להגיע
אליה, אני אקפוץ".

סיימנו את השיחה בהסכמה כללית לדבר בלילה. סיפרתי לשירה את
תוכן השיחה בהתרגשות רבה ובשמחה אינסופית והיא - בספקנותה
האופיינית כלפי המין הגברי - הביעה תמיהה לגבי הבהילות של
יהודה לפגוש אותי דווקא באותו יום, אחרי שחודשיים לא התראינו
וכשברור שזה לא יום מתאים. הייתי אמנם שותף להרגשתה אבל העדפתי
לייחס את זה לכך שהוא מתגעגע אלי כמו שאני התגעגעתי אליו
בתקופה הזו במקום לנסות לחשוב שיש כאן איזו קונספירציה. מה
שבאמת לא היה כאן.

בסוף המסיבה, שהתקיימה בבית של חייל מהמחלקה, באיזה מושב באזור
כפר-סבא, התקשרתי ליהודה לבשר לו שאנחנו בדרכינו לתל-אביב. זאת
כמובן אחרי שוידאתי עם יעל שאין לה בעיה לארח אותו לכמה זמן.
היא אמרה שאין בעיה ושהגיע הזמן סוף סוף שהיא תראה מי זה
היהודה הזה שבגללו הייתי כמו זומבי בחודשיים האחרונים.
הגענו לדירה של יעל, ברחוב קטן וצדדי בקרבת תחנת הרכבת
"ארלוזרוב". ממש אי של שקט בתוך כל הבלגאן של דרך נמיר והאזור
ההוא. לא עברו יותר מדי דקות וכבר יהודה התקשר. אני למטה,
לעלות? שאל ונענה בחיוב. הסברתי לו איך למצוא את הכניסה לבית
והדרכתי אותו שכשהוא מגיע לכניסה לבניין שלא יצלצל באינטרקום
כי השותפות של יעל ישנו וכי במילא הפתיחה באמצעות האינטרקום
מקולקלת, אז שפשוט יצלצל אלי לפלאפון ואני ארד לפתוח לו.

כעבור זמן לא רב כבר מצאתי את עצמי פותח לו את דלת הכניסה
ומופתע שלא זכרתי עד כמה הוא יפה. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת
וג'ינס ונראה חתיך כרגיל, ואולי אפילו יותר. הוא נכנס פנימה,
אמרנו היי ועמדנו אחד מול השני כמו שני פסלי חימר שהרגע גמרו
לפסל אותם וצריך לחכות שהם יתייבשו או משהו. ואז הוא אמר:
"זהו? היי? לא מגיע לי חיבוק או משהו?" ואפילו שהתשובה הייתה
צריכה להיות "ממש לא" נתתי לו אחד מהחיבוקים האלה שלא זוכרים
מהם אחר כך כלום, שאפילו קשה להאמין שהם התקיימו. ואז עלינו
לדירה של יעל.

היא אירחה אותו די יפה יחסית למישהי שחזרה ממסיבה אחרי יום
שלם, צריכה לקום בבוקר לצבא, מארחת אותי אצלה ובכלל לא מכירה
אותו. ישבנו במרפסת שלהם ושתינו תה. נדמה לי גם שיהודה היה רעב
- כרגיל - ויעל הפשירה בשבילו פיתה או משהו כזה. אני לא זוכר
על מה דיברנו אבל בכל אופן לא יכולנו לדבר יותר מדי עלינו כי
יעל ישבה איתנו ואני מניח שליהודה לא היה כל כך נוח. אז אחרי
שקצת צחקנו ופטפטנו, וכבר נהיה מאוחר, יהודה קם ללכת ואני
ליוויתי אותו למכונית וגם נשארתי קצת. בדרך למכונית הוא העיר
משהו די גועלי. הוא שאל אם יש ליעל חבר, וכשעניתי שלא, שאל האם
בכלל הולך לה עם בנים, כי לדעתו היא לא הטעם הקלאסי של הבן
הממוצע. לא הבנתי איך הוא מעז לשפוט בחורה שהוא לא מכיר
ושאירחה אותו כל כך יפה, ומי נתן לו את הזכות לדרג אותה על
סולם הטעם. ובכלל, כעסתי על השטחיות שלו, אז הזכרתי לו שהוא
בעצמו לא בן ממוצע, כי הבן הממוצע לא מחפש בנים. בכל מקרה,
הגענו לאוטו, ושם דיברנו יותר לעומק. הוא אמר שהתגעגע אלי ממש
ושאלעד מוציא אותו מדעתו. שאלתי אותו אם קרה משהו מיוחד
מהרגיל, וכצפוי הצטערתי אחר כך על השאלה.

הוא סיפר שכמה ימים לפני שהתקשר אלי הם יצאו לדאבל דייט. כן.
יהודה ואלעד. עם עוד שתי בחורות. אלעד הביא את הבחורה שהוא
טוען שהוא יוצא איתה כבר כמה זמן ויהודה ארגן משהו רק כדי
לרצות את אלעד. זה הזכיר לי את התקופה הקצרה שבה ניסיתי להוכיח
לאלעד שאני לא הומו כדי לשמר את היחסים ביננו ויצאתי איתו ועם
חבריו "להתחיל עם בנות". אז ככה, כמו שני אנשים שחיים בסרט,
בעוד מתקיימת ביניהם מערכת יחסים מוזרה מאד, יצאו להם יהודה
ואלעד עם עוד שתי בנות לאיזה פאב, וישבו ודיברו כל הערב,
שכאלעד והדייט שלו נמרחים אחד על השני לא מעט, ויהודה מחייך
חיוכים נבוכים לדייט שלו, ובתוך תוכו נרקב.

ובסוף הערב הזה, לאחר שנפרדו מהבנות, שבטח יצאו מוקסמות משני
הבחורים השווים שהכירו וחזרו לביתן מלאות ציפיה, גמרו יהודה
ואלעד את הערב באותו בית, באותה המיטה, עסוקים - איך לא - אחד
בשני.

הייתי מאוכזב מאד מהסיפור הזה, ונתתי ליהודה להרגיש את זה. גם
מהעובדה שהוא משחק את המשחקים האלה של הארון ומנסה להיות
סטרייט בשביל עצמו ובשביל אלעד, אבל יותר מכך מהעובדה שהוא
ואלעד עדיין מבלים לא מעט במיטה ושהוא טורח לספר לי על זה, על
אף שביקשתי ממנו יותר מפעם אחת שיחסוך ממני את התענוג. הוא
התנצל, אמר שהיה חייב לפרוק את זה, שזה מציק לו, ואיכשהו הצליח
לשכך את כעסי בעזרת מה שכל כך התגעגעתי אליו. נשיקה מתוקה
וארוכה מבית היוצר של יהודה, אהובי.

לא נתתי לזה להימשך יותר מדי, כי בכל זאת, פגישה ראשונה אחרי
תקופה של ניתוק. לא רציתי שירגיש יותר מדי בטוח בעצמו, ובשלב
מסויים הפסקתי אותו, יצאתי מהאוטו ועליתי ליעל. היא כבר הייתה
במיטה, עדכנתי אותה בסיפורים של יהודה ולפני שנרדמנו היא
הספיקה להזדעזע מהעובדה שקורים דברים כאלה, שיש בנות שיוצאות
עם בחורים ואין להן מושג מה קורה סביבן באמת. היא גם אמרה -
ואני הסכמתי איתה - שזה ממש נבזי מצד שניהם (אבל יותר מצד
יהודה, כי הוא כבר די בטוח שהוא הומו) לנצל ככה את שתי הבנות
האומללות לצרכים הפסיכיים שלהם, לנטוע בהן ציפיות, כאילו בלי
לקחת בחשבון שיש להן רגשות, שאולי הן מצפות שבאמת יצמח קשר
מהדייט הזה. משום מה, לא נתתי אפילו להתנהגות הזאת להדליק אצלי
נורה אדומה, ונתתי לקשר עם יהודה להתחדש כאילו כלום לא קרה.