סוף-כל-סוף הגיעה פגישתנו הבאה. אין דבר שייחלתי לו יותר מזה.
גם הפגישה הזו התקיימה בדירתה של יעל, אלא שהפעם היינו שם לבד.
התלוננתי באזני יעל שאני מוכרח להיפגש איתו כמו בן-אדם ושאין
לנו איפה: אצלו בבית אי אפשר בגלל הארון וכל הסמטוכה, בבית
החייל זה לא צורה ומהאוטו שלוו כבר נשבר לי מכל הכיוונים.
"רוצה לישון אצלי ולהיפגש איתו? אני עושה היום לילה במילא",
היא אמרה בפשטות ומבלי להבין עד כמה עשר המילים שהוציאה מהפה
סתם כך האירו את פני והפתיעו אותי לחלוטין. אני די בטוח שקפצתי
משמחה וחיבקתי אותה. היא הוציאה מהתיק את המפתח ונתנה לי, ואני
רצתי להתקשר לבשר ליהודה את תכניותינו להערב. מן הסתם, הוא היה
יותר ממרוצה.
קבענו שעה, לא מאוחרת מדי, יצאתי מהצבא בסביבות שבע, הלכתי
ברגל לדירה של יעל, התרחצתי והתכוננתי. הייתה בעיה אחת. מכיוון
שזה לא היה מתוכנן מראש, לא היו לי בגדים. בניתי על זה שיהיה
ליעל בדירה איזה טריינינג פשוט, אבל לא. הפרינססה ישנה עם
בייבי-דול, אז נאלצתי לאלתר משהו לקראת הפגישה עם יהודה.
לבסוף, כשירדתי לפתוח לו את דלת הבניין, בגלל האינטרקום
המקולקל, נראיתי כמו משהו שנע בין ליצן לבין טרנסקסואל: לבשתי
גופיה ארוכה שחור ומעליה קרדיגן סגול, איזהשהו מכנס של יעל
שעלה עלי, ונעלי בית של אי-אה, כן, החמור מפו הדב. הזהרתי אותו
מראש שזה המצב ושלא יצחק עלי. כשנכנסנו לדירה של יעל, יהודה רץ
ישירות לשירותים. הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב כל כך. בינתיים
ארגנתי מוזיקה בחדר של יעל. הביקור שלו בשירותים די התארך ודי
התייבשתי. כשלבסוף יצא שמתי לב שהוא נועל מוקסינים די מגוחכים,
וכבר הרגשתי יותר טוב. "הכי לא נעים", אמר לגבי השירותים,
"ועוד בבית זר".
טוב, כמו שלא היה קשה לנחש שיקרה, תוך כמה שניות כבר מצאנו את
עצמנו במיטה. שוכבים, מתחבקים, מתנשקים לפרקים. בהיתי בפרצופו
ממרחק אפס, ובשלב מסוים שמתי לב שעיניו סגורות רוב הזמן, גם
כשהוא לא מנשק אותי. התעמקתי בכל מילימטר באף שלו, בגבות
המושלמות, בריסים ובעיניים, או יותר נכון בעפעפיים הסגורים.
אחרי כמה דקות שהוא לא פתח אותן, התחלתי ממש להתרגז. ידעתי
שהוא לא נרדם, והנחתי שהוא סתם מעדיף לא להסתכל עלי. "למה אתה
עם עיניים סגורות?", שאלתי בלחישה. "סתם" הוא ענה, אבל אני לא
הרפיתי. "אתה בטח מדמיין שאני אלעד! אתה שוכב פה לידי ומנשק
אותי ומקווה שהייתי מישהו אחר". מיד הוא פקח את עיניו
מלוא-גודלן, כאילו נתפס בשעת מעשה. "מה פתאום!", הזדעק, "כן
פתאום!", עניתי תוך שאני מתרומם קצת ממצב השכיבה. "אתה לא רוצה
להיות איתי, אתה סתם מעביר ת'זמן ומנסה לשכוח מהכלב". "די,
חמוד, תפסיק לחשוב דברים כאלה, אני רוצה אותך. בוא, תשכב לידי
קצת, בוא תירגע".
זה שיכנע אותי מיד. הרי הייתי כולי טעון משיכה אליו, מכל
הפגישות שבהן כמעט הגענו לאקט פיזי משמעותי, מכל הנגיעות
שמובילות לשום-מקום, מכל הפעמים שגם אילו רצינו לא היה לנו
איפה להתקדם הלאה. ורציתי, רציתי כבר כל כך להיות כל-כולי
איתו, לצידו, רציתי כבר מגע גוף בגוף, חיכוך, להט, לשון מחליקה
על צוואר, כף יד לופתת עכוז, גניחת הנאה, צחקוק. אבל לכל אלה
לא זכיתי. הדבר היחידה שקרה היה שבאמצע שהתחבקנו הפנה אלי
יהודה את גבו, כך שהיינו בתנוחת כפית, פתח את כפתורי מכנסיו -
כרגיל, בעצמו - ואני לראשונה הנחתי את ידי ומיששתי את איברו
שהיה בשלבי הזדקרות. האמת, שלא התרשמתי מאיזה און מיוחד שהיה
שם, אבל גם לא ממש ניתנה הזדמנות להיווכח אחרת. אני, כמו ילד
קטן, ניסיתי לא להיצמד אליו מאחורה כדי שלא ירגיש שעומד לי כמו
מטורף, והוא כנראה לא התלהב יותר מדי מהנגיעות ההססניות שלי,
וכך, כעבור דקות ספורות, הוא ניתק ממני, אמר "עדיף שלא ניסחף".
"מה? למה?", מחיתי בייאוש, בכמיהה אליו. "ככה, בוא נשאיר טעם
של עוד", הוא התיישב על שפת המיטה. "לא, בוא נמשיך, יהודה, מתי
יהיה לנו עוד פעם מקום?". "נמצא. אל תדאג, עדיף שלא נצטער אחר
כך, אפשר גם למצוא יום שאתה יכול לבוא אלי".
ההבטחה שאבוא אליו סתמה לי את הפה לשנייה, אבל מיד חזרתי
להרגשה ממנה הוא ניסה להוציא אותי קודם. הוא פשוט לא רוצה
אותי. הנה, כל הפעמים הראשונות באוטו הוא רצה להתקדם ואני
היססתי, ועכשיו, אחרי חודשיים של געגוע, כביכול, ויש לנו דירה
ריקה, ואנחנו כבר על המיטה בכיוון הנכון, והוא קם ומתקפל. זה
חייב להיות חשוד. הוא - מלך הסטוצים ומי שרק לפני כמה ימים היה
עם אלעד - בטח לא חושש משום דבר, אלא פשוט מעדיף שלא. בלי
לשלוט על זה, פשוט יצא לי "אתה סתם לא רוצה אותי", וכמו תינוק
התחילו להיקוות לי דמעות בעיניים. יהודה קלט את זה, וכנראה
נשבר. עצב השתלט על הבעת פניו וגם עיניו שלו החלו מתלחלחות.
"אתה רואה ? אני צודק! ידעתי!". הוא אחז את פני בשתי כפות ידיו
ונתן לי נשיקה קצרה ואז אמר "אני פשוט בנאדם רע. מה אני עושה
לך? ובגלל מי. זה לא מגיע לך", ואז קטע את אחיזתו וקם ונעמד
במרכז החדר. "אני חייב ללכת, אני קם מחר מוקדם יש לנו משהו
בצבא". זה מסוג הרגעים שבהם אין לי שום חשק לחיות. כזו פרידה
סבוכה ומעיקה, איך אוכל להירדם אחריה? אלא אם אבכה עד עילפון.
לא הייתה לי ברירה, ליוויתי אותו לדלת, בכעס מופגן, ונפרדתי
ממנו בלי נשיקה. אחרי שהלך רצתי בחזרה למיטתה של יעל
והתייפחתי, מתבוסס במרירות קשה מנשוא.
בבוקר כשהגעתי לצבא, הלכתי ישירות לחמ"ל, כדי להודות ליעל
ולהחזיר לה את המפתח. היא שאלה איך היה, וכל מה שיכולתי להגיד
בלי להתחיל תיכף לבכות היה "אם תריחי 'הוגו-בוס' מהכרית שלך
תדעי למה". היא ציחקקה ואני הסתובבתי ויצאתי משם חפוי ראש
לקראת יום סיוטי נוסף בצל התנהגותו הבלתי מאוזנת של יהודה.
למזלי, שירה טרם הגיעה לצבא, אחרת הייתי חוטף מנה הגונה על איך
שאני נראה. לא פעם היא הייתה נוזפת בי "היהודה הזה מזיק לך
לבריאות. אתה תהיה חולה ממנו. מה אתה צריך מישהו כזה מתוסבך עם
אלף צרות על הראש שכל היום הוא בדכאון ומדביק אותך באווירה
שלו? בשביל מה לך? הוא לא שווה את זה". וכשהייתי מנסה להסביר
למה הוא מיוחד במינו ושווה את המאמץ היא הייתה פוסקת: "אף גבר
לא שווה את בריאות הנפש שלך. תעשה רק מה שעושה לך טוב!".
