לא תמיד אהבתי לישון. אפילו שנאתי את זה. כן, היו שנים שפשוט
לא יכולתי לישון יותר משעה-שעתיים. פשוט לא יכולתי.
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה אבל אותו לילה שינה את חיי. או
לפחות את חיי הלילה שלי. זה היה יום מעצבן, המורים עיצבנו
אותי, החברים המעטים שהיו לי לא בדיוק היו שם כשהייתי צריכה
אותם, בדיוק באותו יום. כבר לא רציתי כלום, רק שיעזבו אותי
בשקט, לבכות, להיות בתוך עצמי, לא איכפת לי. העיקר לבד. לא
רציתי אף אחד. היתה מסיבה באותו לילה, כולם דיברו עליה, כולם
רצו לבוא, גם כאלה לא מהבית-ספר שלנו, וכולם התרגשו. רק אני
ישבתי, הקשבתי ולא היה איכפת לי בכלל. שיהנו, אמרתי, אני אשאר
בבית. "מה?! למה!? זאת הולכת להיות מסיבה ענקית!" אמרו לי כמה
מה"חברים" שלי. "לא, עזבו, יש מבחן גדול יום ראשון, אני אשאר
ללמוד" עניתי. כולם הסתכלו עלי במבט של 'כן, הא?' ובאמת, גם
אני ידעתי שללמוד זה לא בדיוק אחד מהדברים שאני עושה. לא ממש
אני. אבל בכל זאת אמרתי. הם הסתפקו בזה, לא היה להם עד כדי כך
חשוב שאני אבוא, וזה רק עוד יותר דיכא אותי.

21:30 ואני בבית, מקולחת, מוכנה ללמוד, מבט אחד לספרים שלי
ולמחברת שהייתה עדיין ריקה וויתרתי על התענוג 'מחר' חשבתי,
למרות שידעתי שגם זה לא יהיה. אבל שיהיה, כמו שאני תמיד אומרת.
התיישבתי על המיטה שלי, בחושך. אני אוהבת חושך, זה עושה לי
טוב. אז שכבתי שם כמה זמן ובאיזה שהוא שלב כנראה פשוט נרדמתי.
פה מתחיל הסיפור האמיתי.

חלמתי. חלמתי חלום. חלמתי את אותו יום, פשוט אחרת, חלמתי את
המורים בסדר, את החברים שלי איתי, את כולם רוצים שאני אבוא
למסיבה, חלמתי שאני ילדה רגילה, שכולם אוהבים, או לפחות נהנים
לדבר איתה, כמו כולם. לא אותה ילדה שכולם שונאים וחושבים שהיא
איזה יצור מוזר שנחת על הבית-ספר וצריך להתעלם ממנו. הייתי
אחרת, הייתי שונה. ואהבתי את זה. מאוד.

התעוררתי עם חיוך על הפנים. חיוך נחמד, רך כזה. הסתכלתי
מסביבי, והבנתי. זה היה חלום, אבל חלום מתוק. חשבתי. באותו רגע
ראיתי אותו, שדון קטן וחמוד, עם כובע ירוק ובגדים ירוקים,
וחיוך מתוק כזה, של שדון. הוא חייך אלי "חלום נעים ילדה שלי"
הוא לחש ברכות, חייכתי אליו, אל שדון החלומות שלי. באותו יום
פשוט נהניתי, תמיד נזכרתי בו, בחלום שלי. כל-כך אהבתי אותו, את
החלום. ואת שדון החלומות שלי.

עבר חודש, או אפילו יותר. ותמיד. כל פעם שהייתי קצת עצובה.
הלכתי לישון. זה היה התרופה שלי, זה תמיד טיפל בי. שדון
החלומות, הוא ידע מתי אני מדוכאת. והוא היה שם, ושינה את כל
היום הרע, ועשה את הכל מיוחד כל-כך...

עברה שנה, הכל השתנה, הייתי מאושרת, כל היום עם חיוך על הפנים,
גם בימים העצובים, ידעתי שהשדון שלי יבוא ויעזור לי, הוא יבוא
ויטפל בי, הוא ישנה הכל, את כל היום, 'רק חכי לערב' חשבתי,
והייתי מאושרת. גם באותו יום, שכולם עיצבנו אותי, ולא היה לי
עם מי לדבר, והייתי מדוכאת מבפנים, ידעתי שהוא יבוא, וחיכיתי
לו, לשדון שלי, שיבוא כבר. ישבתי כל הלילה וחיכיתי לו, אבל הוא
לא בא. 'הוא בטח מאחר' חשבתי לעצמי וחיכיתי. אך השדון שלי לא
בא. עד הבוקר חיכיתי לו, ידעתי שהוא יבוא, ידעתי שיהיה טוב.
כבר השמש זרחה, סמל לבוקר, והוא עדיין לא הגיע. אך הנה, ראיתי
משהו קטן, 'זה הוא!' חשבתי. "איפה היית!?! הייתי צריכה אותך
ולא באת!" צעקתי עליו, הוא הסתכל עלי. "לא, את טועה" אמר "את
כבר לא צריכה אותי" המשיך. "מה זאת אומרת? ברור שאני צריכה
אותך, איך אני אתקן את היום אם לא תהיה שם לתקן לי אותו!?"
הזדעזעתי מהמחשבה "את לא רואה?! כל החלום שלך התגשם, יש לך
חברים, יש לך את הכוח, יש לך הכל, כל דבר שחלמת עליו, בגלל
שמספיק רצית אותו, בגלל שניסית להתמיד בו, וניסית להגיע למטרה
שלך, לחלום, הצלחת. את כבר לא צריכה אותי כדי לחלום, את רק
צריכה לפתוח את העיניים, ולהגיע אליו, אל החלום."  הוא אמר לי.
הסתכלתי עליו, "אבל איך?" שאלתי, "אני לא יכולה לעשות כלום
בלעדייך!" אמרתי "רק תמשיכי לחלום, ותהפכי את כל החלומות שלך
למציאות, ואז, אז את תהיי מאושרת, וכל החלומות שלך יתגשמו, רק
תנסי."