את ואני עומדות בתחנת הרכבת.
קצת קריר - זאת פשוט השעה הזאת של הערב, אתה יכול להרגיש את
הים בכל מקום בתל אביב.לא משנה איפה תהיה.
את עושה את הפרצוף המתגעגע שלך ואני כבר מתחילה להגיד לך שאולי
תישארי לסופ"ש,או שסתם נלך אליי הביתה ואני אוהב אותך - רק עוד
פעם אחת.
יעלי מרכינה את הראש בצייתנות מסתכלת עלי בעיניים נוצצות
ונותנת לי נשיקה בצוואר.
מהשנייה הזו, שהיא מרפה את האחיזה מהצוואר שלי, עד שהיא תעלה
על הרכבת אני לא מסוגלת לדבר. היא משתקת אותי.
כל תנועה שלה - הידיים הקטנות עולות למעלה ומלטפות את הצוואר,
השיער הגולש,היא כוססת עוד ציפורן ומחייכת אליי "אני לא
מתכוונת להפסיק..."
"כן, אני יודעת" אני נאנחת בכניעה.
לפעמים יש לי הרגשה לא טובה כשהיא הולכת ממני, כאילו היא לא
מתכוונת לחזור.
"אז נתראה שבוע הבא? " היא שואלת.
אני תופסת לה את היד קצת חזק מידי,
אבל רק כדי לראות את העווית שהיא עושה עם הפה.
"נו תעזבי רותם, בבקשה, אני מבטיחה לחזור" ( ספק תחינה, ספק
חיוך ...)
"אני אוהבת אותך יעלי "
אני עדיין לא עוזבת את היד השברירית הזאת.
איך לעזאזל היא מצליחה להרים משהו איתן ? הן כמעט מזכוכית....
" תיזהרי, את יודעת שאני אשבור לך את הפרצוף אם לא תבואי. "

אנחנו שוב אומרות שלום - הטעם של הלשון שלה כ"כ ממכר, אני לא
יכולה לעזוב - רק לעוד שנייה...

יעלי מנופפת אלי ביד כחושה מהחלון,
ואני -

אני כבר מתחילה לדאוג .