זה הכל התחיל בסך הכל בגלל בעיה קטנה במשקל, לא משהו רציני
איזה עשרה קילו מיותרים ושאול רצה להיפטר מהם. אף אחד לא יכל
היה לנחש שזאת תהיה התוצאה.
למרות שתמיד יהיה מישהו שיגיד שהיו סימנים.
זה היה בתקופת טרום הקיץ, תקופה שבה הימים חצי קרים או חצי
חמים, בנות מתחילות להשיר את עליהן ולהסתובב חשופות גב, נראות
כמו פיות יער קסומות בעיניו של שאול שאהב להתבונן בעיניהם
התכולות הירוקות, בצוואר הדק הרך, ובעצמות החזה העגולות.
שאול נהג כל חורף להשמין קצת, ולתת לקיץ בקצב שלו האיטי להשיר
ממנו את הקילוגרמים המיותרים גרם אחר גרם כמו טיפות מתאדות.
בחורף האחרון הוא אכל קצת יותר מידי מה שגרם להיווצרות של שכבת
שומן עבה מידי, ושאול אשר לא היה יכול לוותר על הארוחות הדשנות
ועתירות השומן שכל כך אהב לאכול, נאלץ להתחיל להתעמל.

ניתן לציין את היום הראשון בו שאול החל לרוץ כנקודת המפנה של
חייו אך אנו מעדיפים לא להיות פומפוזים ודרמטיים יתר על המידה
ורק נציין כי אותו יום היה השביעי למאי. יום יפה, דומה לשאר
הימים באותו שבוע שבו היה חם, ברם לא יותר מידי. ורוח איטית
קבועה היתה מזדחלת באיטיות מלטפת ומזיזה את צמרות העצים, אשר
כתגובה הרכינו את ראשם הירקרק לכיוון האדמה, אבל רק קצת.
שאול היה עסוק בהכנות לריצה הוא שם על עצמו נעלי ספורט חצאיות,
מכנסיים קצרים בצבע כחול וגופייה קצרה אשר היתה רחבה אפילו על
גופו המלא. בשעה שהתלבש הוא חלם בהקיץ על איך שהוא מרזה
במהירות, ואז יוכל ללכת לים בלי חולצה.להסתובב על החול החם
ולהניח לרוח החמה ללטף אותו.
הוא התחיל להריץ את הסטופר ופתח בריצה איטית לעבר אחת היציאות
המערביות של עיר מגוריו, למען האמת הוא לא תכנן לרוץ כל כך
רחוק, זה לא שבעבר לא יצא לו לרוץ אך החורף הארוך שבו הוא לא
עשה כמעט כל פעילות פיסית מכל סוג שהיא גרם לכושר הגופני שלו
להגיע לשפל המדרגה מבחינתו. הוא הניח שירוץ כעשר דקות, במקרה
הטוב רבע שעה, ואחר כך ישבר ויחזור בצעדי גרירת רגליים לבית.
כל התחלה קשה אין מה לעשות.

שאול החליט לרוץ במקום שהיה רגיל לרוץ בו בעבר, ככה שלא יצטרך
לתכנן את מסלול הריצה במהלכה וימנע מכל מיני מחשבות אשר עלולות
היו להסיט את דעתו ולגרום לאיבוד הריכוז. כנבואה המגשימה את
עצמה הריצה אכן היתה קשה ומטרידה לשאול, אחרי חמש דקות כבר
התחיל לכאוב לו הצד ואחרי שבע וחצי דקות כאבו לו גם הברכיים
בשל הלחץ הרב אשר היה עליהם בעקבות משקלו הרב. הדבר היחיד
באותה שעה שאיפשר לו להמשיך לרוץ היה אותו רצון להיות רזה
לקראת הקיץ והרי צריך להתחיל מאיפה שהוא, פרט לכך הוא רץ בצמוד
לשדה שיבולים זהוב, השדה היה יפה ומשך את תשומת ליבו של שאול
וגרם לו להתנתק קצת מהכאב המעיק. אחרי שתיים עשרה דקות בדיוק
קרה משהו ששאול לא הכיר ולא ידע שיכול לקרות, הדבר קרה וכאילו
לא היתה לשאול שליטה עליו כאילו מישהו אחר מבצע את הפעולות
בשבילו. שאול צמצם את עיניו עד כדי שני חריצים צרים ככה שכמעט
ולא ראה כלום, הוא התחיל לשמוע אך ורק את הנשימות האיטיות
הקצובות שלו וצמרמורת קרה עטפה אותו לגמרי. בפעם הבאה שהוא
התסכל על השעון חלפו עשרים דקות מתחילת הריצה כלומר הוא לא
הרגיש בכלל את שמונה הדקות שבהם הוא היה נתון באיזה מין קצב
פנימי. אחרי שהתעורר הוא הסתובב חזרה לכיוון ביתו כי הבין
שבעקבות המרחק הרב שעבר יתכן ותהיה לו בעיה לחזור את כל הדרך
חזרה בריצה. ואכן היתה בעיה שאול הצליח לרוץ עוד עשר דקות בסך
הכל שכן לכאב הרגליים, ולכאב בצד התווספה גם תחושת בחילה
מעיקה, את שאר הריצה הוא נאלץ להשלים בהליכה איטית גוררת
רגליים עד שהגיע לביתו. למרות העובדה שהוא הלך חצי מהדרך בחזרה
שאול היה מרוצה מאוד הוא לא העלה על דעתו שככה יהיה מסוגל לרוץ
שלושים דקות, הוא חשב על אותן שמונה דקות והניח שאם הוא יהיה
מסוגל לשמר את הקצב הזה שהשתלט עליו ליותר משמונה דקות הוא
יוכל לרוץ פרק זמן ארוך יותר.
אבל הוא לא ידע איך לעשות את זה.

הריצה השנייה נקבעה ליום שאחרי היום שלמרחת הריצה, שכן הוא רצה
לאפשר לשרירים להשתחרר קצת, פשוט הם היו תפוסים מאוד מכיוון
שלא היו רגילים למאמצים שכאלו ביום יום, אלא אם כן מחשיבים את
ההליכה לכיוון המטבח כפעילות פיסית מאומצת.
כאשר הגיע היום והשעה שנקבעו שאול התעצל והתקשה להרים את עצמו
מהמיטה ולצאת מהרביצה הממושכת מול הטלוויזיה אבל איך שהוא הוא
הצליח. שאול נעל לרגליו את נעלי הריצה אך לא טרח ללבוש איזה
משהו מיוחד, כבר היו עליו תחתוני בוקסר שהיו יכולים להיחשב
כמכנסי ריצה לכל דבר, וכן איזו חולצה ישנה קרועה באיזור
הצווארון שבמילא היתה עליו.
שאול היה קצת מתוסכל הוא לא האמין שיוכל לרוץ ולהשוות את השיא
שקבע יומיים קודם לכן, הגוף שלו היה כולו רדום כתוצאה מהרביצה
ובמקביל שאריות הריצה של לפני יומיים עדייו היו בשרירים שלו
שהיו חמוצים כמו מלפפונים במלח.
הוא התחיל לרוץ ובאמת בהתחלה לא כל כך התחשק לו, הריצה שלו
היתה כבדה ויצרה אשליה כאילו הוא בכלל לא מתרומם מהרצפה. שאול
הרגיש שהוא רץ במקום ורק הנוף הצהוב מידי פעם מואיל בטובו
והולך קצת אחורה, רק קצת כל כמה דקות.
שאול כמעט התייאש והחליט להאט את קצב הריצה עוד יותר, הוא
התחיל גם לזמזם בראשו נעימה היתה תקועה שם, היתה זו הנעימה של
הסרט "הטוב הרע והמכוער". אחרי דקה או שניים הוא שוב נכנס
לאותו קצת פנימי שהיה מוכר לו מהריצה הקודמת שלו. הוא לא ראה
כמעט כלום ולא שמע כלום חוץ מהנעימה הקבועה שהתנגנה לו בראש
ומהנשימות הקצובות שפתאום נשמעו  לו כמו נשימות של צוללן, הוא
הכיר את צליל הנשימות מתכניות על צלילה שראה בערוץ שמונה. ואז
כל מיני תמונות שהדמיון שלו הזרים לו לראש, בהתחלה היה הוא
באמצע עיירת מערבונים רוכב על סוס ושומע יריות, אחר כך בתוך
המים מרחף מסתכל על דגים מרגיש בחוסר המשקל.
כשפתח את העיניים פתאום כנראה ממשהו שהפיג את הריכוז הוא ראה
לצידו את השדה הצהוב ששיבוליו מתכופפים לפי כיוון הרוח,
ומשמיעים מין לחישה מלאת צלילים, הוא הרגיש איך הנוף שלצידו
מתאבך עם התמונות שעלו בדמיון ויוצר מין תערובת. משהו כמו
לערבב וודקה עם טקילה, בדרך כלל התוצאה יוצאת חזקה, לטוב או
לרע.
ככה הוא המשיך בריצה עד שנתקל באבן ונפל כמעט על הפנים אילולי
ידיו שנזרקו קדימה ועצרו את עוצמת הנפילה. היתה לו סחרחות
נוראית אז הוא נשאר לשבת שמה עוד כמה דקות.
שהוא הסתכל בשעון לראות כמה זמן הוא רץ הוא הניח שהשעון ממהר,
מבחינתו זה לא היה הגיוני הוא לא זכר שרץ כל כך הרבה, אבל
השעון הראה שחלפה שעה מאז התחיל לרוץ זאת אומרת שהוא רץ שעה
פחות חמש דקות. שהוא הסתכל אחורה וניסה לראות את עיר מגוריו
הוא הבין שהשעון כנראה לא טעה מכיוון שלא הצליח לראות אותה,
גבעה חופנת מדרון מתון הסתירה אותה. השרירים שלו היו תפוסים
לגמרי מלאים בחומצת חלב, אחרי שהוא קם היה ברור לו שאת הדרך
חזרה הוא לא יוכל לעשות בריצה והתחיל לגרור את רגליו הביתה,
לקח לו שעתיים ומשהו להגיע. כשהוא הגיע לבסוף הוא מצא את החברה
שלו ממתינה לו מודאגת בבית יושבת על כסא פלסטיק לבן בחוץ
ומעשנת סיגריה במהירות.
- איפה היית כבר חשבתי שקרה לך משהו.
היא אמרה בפרצוף חצי מודאג חצי כועס.
-רצתי
ובזה נסתיימה השיחה.

במהלך השבועות הבאים, שאול היה מקפיד לרוץ כל יומיים, לפעמים
הוא זכר להסתובב ולפעמים הוא פתאום נעצר אחרי שעה וחצי או
שעתיים של ריצה ודידה את שאר הדרך בחזרה הביתה. היתה לו שעה
קבועה שבה הוא היה לרוץ בשדה ותמיד היה אותו קטס אשר קדם
לריצה. זמן הריצה היה המשתנה היחיד שרק גדל מפעם לפעם עד
שהתייצב על שעתיים ריצה. זה לא היה משנה באם הוא הסתובב אחר
שעה והתחיל בריצה חזרה הביתה, או שהתמוטט או נפל אחרי שעתיים.
הוא לא היה יכול לרוץ יותר משעתיים, או פחות.
כמובן שהוא רזה.

יום אחד בערך חודשיים אחרי אותה ריצה ראשונה היא התקשרה אליו,
באותה שיחה שאחר כך העידה שבה הוא נשמע מנותק משהו, לא שייך.
היא הפצירה בו שיצאו לחופש ארוך לסוף שבוע או משהו כזה, היא
חשבה שזה יהיה נחמד אולי אפילו יתן זריקת עידוד למערכת היחסים
שבתקופה האחרונה היתה כמו ספינה עם חור גדול בקרקעית אשר כל
הזמן המלחים מוציאים את המים שנכנסים בדליים במקום לסתום כבר
את החור, קיבינימט.
הוא כמובן וויתר ודחה את הרעיון על הסף, הנסיעה הממושכת ליותר
משלושה ימים תאלץ אותו לוותר על שתי ריצות לפחות, ודבר כזה לא
בא בחשבון.
היא ניתקה בכעס אחרי שהבינה שזה יהיה מיותר להתווכח, שוב היא
בוחרת להדגיש שהיא שמה לב שהוא היה מנותק, אולי בדיעבד.
כולם יודעים דברים בדיעבד, זה נשמע מקום נחמד. אם היתה עיר כזו
שקוראים לה בדיעבד בטוח שאף אחד אף פעם לא היה טועה בה כולם
היו חכמים היא היתה להיות בירת העולם, הבדיעבד הזו.
מוזר שאף אחד לא חשב אף פעם על זה.
כי אם היה חושב אז היה מקים.
קבלו את מייסד בדיעבד מר אמר תילך.

אחרי שנסיימה השיחה והיא ניתקה את הטלפון הוא נשאר עם השפורפרת
אחוזה ביד צמודה לאוזן עד שנזכר כי הוא שומע את הצליל ולא את
קולה, ואז הניח אותה בחזרה על המכשיר.
נשארו לו עשר דקות עד תחילת הריצה מה שאמר שהוא צריך להתחיל
להתארגן ומהר, הוא קפץ לתוך המכנסיים, גרב גרב אחר גרב תוך
שהוא מהדק אותן על הרגליים ומותח קצת את השרירים שעדיין לא היו
משוחררים מהריצה של לפני יומיים, למען האמת הם עדיין לא היו
משוחררים מאותה ריצה ראשונה. הוא נעל נעל אחר נעל וסיים את כל
תהליך התארגנות דקה לפני תחילת הריצה מה שאפשר לו לחשוב איזה
שתי שניות על השיחה איתה, ולשלול שוב על הסף את הרעיון
שהעלתה.
שאול התחיל לרוץ בקצב מהיר שלאט לאט התחזק, שוב הוא שמע רק את
נשימותיו ואת המנגינות שניגן לעצמו, הוא עשה אהבה עם הריצה
מתענג על כל צעד וצעד על כל פיסת נוף שהיתה נעה לאחור, על כל
שיבולת, ורגב, וציפור מרחפת בשמיים, ובז שמרפרף בכנפיים מסתכל
על האדמה, על עמודי חשמל מעץ חום צהוב, על אבן שעבר, על מסילת
רכבת, ערימות חציר. כולם היו בשבילו ציוני דרך וכולם התווספו
למאגר התמונות הדמיוניות שהמשיך וגדל.
הוא רץ הרבה, הרבה יותר משעתיים, וכנראה בסוף הגיע לאיזה שהוא
כביש. הוא חייב היה להגיע לכביש אחרת מאיפה הגיעה אותה משאית,
שהגיחה במהירות של מאה קמ"ש ודרסה אותו, ואולי הוא הגיח משביל
אפר צדדי והיא, היא היתה שם כל הזמן בתנועה הארוכה  הממושכת
שלה מאילת לכיוון חיפה. משאית דבל קבינה ירוקה עם פסלון של
בוקסר מקדימה כמו ספינת שודדי ים ויקינגים.
להגנתו של הנהג הוא ניסה לבלום.

בבית הקברות

סמי עמד שם נשען בגבו על חומת קונגלומרט של אבנים ובטון
מתפורר, הוא עישן את הסיגריה שלו לאט, נותן לעשן למלא את
הריאות ואז לצאת לאט. ענני עשן קטנים שזורמים להם למעלה אל
השמיים.
הוא דאג לא להתקרב אל ההלוויה, בהתחלה בכלל לא רצה להגיע, פשוט
הוא הרגיש אשם אבל החליט שהוא חייב לעשות לפחות את המינימום
הזה.
אחרי שהסיגריה נגמרה הוא כיבה אותה בתנועות מדויקות על עקב
הנעל שלו ונתן לה להישמט מבין האצבעות לאדמה. היו לו עוד חמש
דקות עד שהוא היה צריך להדליק חדשה מה שהשאיר לו שתי דקות עד
להתכוננות להדלקת הסיגריה. בזמן הזה הוא חשב אם הוא יכל היה
לבלום בזמן.