יום לפני ליל הסדר

ישובה הייתה מול שולחן במשרד קטן ומלא חול שרוחות השרב הצליחו
להכניס מן המדבר שבחוץ דרך כל חריץ אפשרי ועל קירותיו הודבקו
עשרות גלויות  בצבעים צעקניים וקריקטורות שנגזרו מעיתונים
יומיים. ידיה עלעלו בתנועות מכאניות  בערמת דפים, פניה היו גם
הן מכוסות זיעה ואבק. השעה הייתה רק  שתיים עשרה בצהריים ,
ולפנייה היה  עוד  כמעט יום שלם של שרב, והחג ... הטלפון צלצל
.
"הלוואי והייתי בועה" עברה בה מחשבה כשניסתה לפנות אליו
באיטיות הגדולה ביותר האפשרית מקווה שעד שתענה ידום.
"הלוואי והייתי קלילה וריקה ומרחפת דרך החלון הזה"  
אבל היא לא הייתה בועה למעשה, כפי שציינו בפנייה כבר מספר
מכרים בחיוך שהרגיז אותה עוד יותר, היא אפילו פחות קלילה מאי
פעם. אבל קצת יותר עגולה.
ריקה?
לפחות יהיה  לה משהוא לשאוף אליו עכשיו .
היא הרימה את השפופרת ולפני שהספיקה להתנגד שד קטן התיישב על
לשונה וכנגד רצונה כמעט נפתח פיה וצעק :
"שלישות!!"
"לירון?"
"כן ליאור"
"מה אם בוקר טוב?"
"בוקר טוב ליאור"
"לירון ,אמרתי שאת צריכה  להיות מנומסת יותר כשאת עונה?"
"נכון"
"ממש לא ניסית הפעם ,פעם הבאה נשתדל יותר ,בסדר?"
"מצטערת ליאור"
"בפעם הבאה יהיה יותר טוב"
וניתק.
היא נשענה  לאחור עד שראשה נפל מעבר למשענת הכיסא כך שפנייה
היו מופנים לעבר התקרה.  עוד צלצול צווחני  הקפיץ  אותה
ממקומה. למשך דקה בהתה בטלפון," אם  אני לא אענה זה יכול
להמשיך ככה כל היום"  חשבה , ונשמה עמוקות כשהרימה את השפופרת
.
"שלום כאן השלישות "
"יותר טוב הפעם"
וניתק
לאחר ששמה את השפופרת במקומה המשיכה לשבת זקופה במקומה  ולבהות
בטלפון הירוק .
"אייי באה לאכול?"
הקול מתוך המסדרון כמעט הקפיץ אותה על רגליה.
" הבהלת אותי עכשיו"
"קושקושונת מה קרה?" גלית נכנסה למשרד, גופה נמתח  כך שהיה
נדמה שידה השמאלית  שאחזה בסיגריה מושכת אותה החוצה ואילו היד
השנייה נמתחה לעבר לירון. לירון הסתכלה   בחיבה על   האצבעות
הקצרות והשמנמנות שהושטו לעברה,  הן הזכירו לה ידי תינוקת .
"שום דבר "
"ליאור עשה לך את הקטע הזה עם הטלפון?"
"שלוש פעמים עד עכשיו  "
"אתמול היה התור שלי אז נתתי לגדי  לענות לטלפון "
"וזה עבד?"
"הוא התקשר חמש-עשרה פעמים תוך שעה, אז בסוף עניתי לו, עזבי,
עוד מעט זה עובר, דרך אגב, נחשי מה הגיע היום בדואר"
"משהוא טוב?"
גלית משכה את ידה מהמסדרון פנימה , מעיפה את האפר על הרצפה
בניעור  קל של אצבעותיה  ולפתע נעצרה. "שיט ,ליאור יהרוג אותי
אם יראה אותי כאן  עם סגריה  בואי נלך כבר, יאללה הפסקה..."
הן יצאו מין המבנה הקטן, והחלו לצעוד בתוך המידבר, נוצצות
בזיעתן לעבר חדר האוכל, בוהק החול מסביבן היה מסנוור, ושתיהן
נעו לאט מאוד, כמו שיכורות לנוכח שפע האור.
גלית הציצה בשעונה "יהיה עכשיו תור, אין לי חשק להידחף עם כולם
בחום הזה, נלך עוד רבע שעה? אפשר לשבת בשק"ם"
בעניים  בוהקות  ודומעות מהאור ומגרגרי החול  המתעופפים  נכנסו
למבנה הקטן, והתיישבו ליד אחד משולחנות הפלסטיק.
"אז מה הגיע היום בדואר?"
"למה שתיים כמונו מחכות?""
"צווי שחרור?"
"גמרו אתנו , קושקושונת! וטפסים לחוות דעת מפקד ,דרך אגב, נחשי
למי יש כמעט  טוב בהתנהגות?"
"מה? "
" הם סופרים כמה תלונות קיבלת ולפי זה נותנים לך ציון, כמו
ביסודי"
"כמו בבית -ספר  לאילוף כלבים"
" נו איך שלא יהיה, אני קיבלתי כמעט טוב, דרך אגב, מזל טוב ,את
קיבלת טוב מאוד"
תחושה של גועל עברה בה . ציון על התנהגות? היא כבר בת עשרים!
"בחיים לא היה לי משפט" מלמלה.
"עכשיו הוא בטח יעשה לי הצגה שלמה על החוות דעת הזאת" המשיכה
גלית בלי לשים לב.
"הוא עושה את זה לכולם"
"לא ,  לך הוא לא יעשה כלום , אותך הוא אוהב"
"לזה את קוראת אוהב  ?"
"הכול יחסי"
"בגלל מה בדיוק?"
"נתחיל מזה שאת לא מעשנת, " אמרה גלית וחייכה לעברה, "שלא לדבר
שאף פעם לא רבת איתו, לי יש שני משפטים על סירוב פקודה"
"זה לא אומר שהוא אוהב אותי! "
" טוב אז לא , אבל אף פעם לא עשית לו חיים קשים מדי  "  
מבטה של לירון  רפרף סביבה, לפתע נעצרה  ופנתה לעבר גלית.
"הי, ראית את ההודעה בלוח של חינוך?"
"משהוא מרגש?"
"משהוא מוצלח, בואי תיראי", לירון מחווה בידיה לקיר הסמוך
אליהן, לעבר בריסטול ירוק - חיוור  שהודק אליו בנעצים דף נייר
מודפס:

הודעה חשובה!!

1.לכל המפקדים :
2.החל מיום חמישי נכנס לתוקפו הקוד האתי החדש .
3. החל מתאריך זה אין להעביר לחיילים  את הקוד האתי הישן
(פקודת קחנ"ר) .
4.יש להעביר לחיילים את הקוד האתי  החדש בתאום עם משרד
החינוך.
5.למידע נוסף נא לפנות למשרד חינוך.
6. בברכה.
                                  קצינת החינוך

"זה מצוין את לא חושבת?"
"מה, שחודשיים לפני השחרור עוד מנסים לחדש לנו?"
"לפחות תהיה לנו איזו שיחה בסיסית , לא? משהוא באולם,עם מיזוג
שיוציא אותנו קצת מהשגרה."
"שאני צריכה לברוח קצת אני יוצאת לעשן , תנסי את זה גם את
במקום לחכות שהמב"ס  יקבע  איזו שיחה , אולי לא תהיי עצבנית
כל-כך"
"מי עצבנית?"
"אוי באמת!  חוץ מזה שאין להם זמן לכל השטויות האלו עם הביקורת
בחודש הבא, בטח יעבירו חוזר"
"אוי אל תהיי כל-כך פסימית, חוץ מזה אם המציאו קוד אתי חדש
איך יכולים לצפות  מזקנות כמונו לדעת איך להתנהג ?"
"יפה! אני אגיד את זה במשפט הבא שלי "
"מתי כבר תספיקי להיכנס לעוד משפט?"
"סיפרתי לך שלא עניתי לטלפון"
"רצינית?"
"הוא עוד לא אמר לי שום דבר ,אבל לכי תדעי איתו"
"הוא בטח ישכח מזה, למרות שהייתי שמחה אם היית נשארת איתי "
"מותק פעם אחת הספיק לי לעשות כאן סדר , למרות שלא היה כזה
נורא : חוץ מזה  יעל מהחמ"ל נשארת, וגדי"
"זה לא ממש מעודד"
"אוי, הוא לא כזה נורא, נלך לאכול?"
"תני לי לנחש, מצות ותפוחי אדמה"
"עוד שבוע וחצי  זה ניגמר, אז די!"
" אבל החג עוד לא התחיל! " אמרה לירון  ופרצה בצחוק.



לפני שאמשיך הלאה ברצוני  לציין שלמרבה הצער צדקה גלית  ובגלל
שלאף אחד לא היה זמן  לקוד האתי החדש  לא הייתה התכנסות בסיסית
.  למען האמת אפילו שיחת הגף שנערכה  כמעט ולא הייתה  יוצאת
לפועל  אילולא קצינת החינוך לא הייתה מתלוננת אצל המב"ס  שחלק
מהגפים לא העבירו אפילו את ההסבר השבועי  ששלחה להם בדואר
(ושהיא נפגעת מהזלזול בתפקידה, המייצג ללא ספק  ערך יסוד
צהל"י) והמב"ס היה מפיץ חוזר בו כתב  כי הוא רואה את הדבר
בחומרה ודורש שהדרכות לפסח ולקוד האתי החדש יועברו מוקדם ככל
האפשר (לחוזר צורף גם ההסבר השבועי לחג).  ולכן החליט ליאור
להעביר פעילות משולבת לפסח ולקוד האתי  במידה ויהיה זמן תוך
שעה ( מסתבר שכאשר נתקלו לירון וגלית בהודעה כבר חלף יותר
מחודש מאז הופץ אותו קוד אתי  מפורסם)   ואם לא יספיקו ידווחו
שהעבירו את כולם במשרד חינוך כמו שקצינת החינוך ביקשה.  במהלך
השיחה הזו התרחש אירוע קטן ולא חשוב במיוחד, אפילו בסיפור קל
ערך שכזה, ובכל זאת, ולמרות  שיש כאן ללא ספק בזבוז זמן מיותר,
מכיוון שהתחלתי אמשיך בסיפורי:

וכך  יום לאחר  שסקרו הבנות את אותה הודעה בשק"ם נתמזל מזלן
לשבת עם עוד כעשרה  חיילים, שתי קצינות זוטרות ושני נגדים בחצי
מעגל מסביב לשולחן במשרדו של ליאור, כולם  היו משועממים עד
מוות  , כמעט כולם לא  מסוגלים להסיר עיניהם משעוניהם  בידיעה
שנשארה רק עוד חצי שעה עד שההסעה יוצאת..
ליאור  הקריא את חוזר הפסח ואף תיבל בבדיחות ועל פניו הבעה של
שביעות רצון ושעשוע.
  כשהסתכלה בו לירון   הזכירו לה תנועות ידיו את אותם קופים
ממוכנים המסתובבים במקום ומכים במצלתיים  ברעש רב לאחר שמותחים
את הקפיץ ואינם יכולים להפסיק  מעיסוקם המתיש עד שיעשו כך-וכך
סיבובים ויקישו כך-וכך פעמים במצלתיים  שהמנגנון שלהם
מכריחם...  
ללא ששמה לב לכך נעשה ליאור  שקוף לעיניה  וכל שיכלה לראות היה
החלון  המסורג  מאחוריו .  דרך הסורגים יכלה לראות גבעות
צהובות-חומות עד האופק  וממעל שמיים בהירים כל-כך עד שנראו
כמעט לבנים מרוב בוהק  . זה היה שבוע ארוך והשרב לא נשבר ,וכל
מה שרצתה לעשות היה לחתום על מכשיר קשר לחג ולעלות לחדר
לישון...
"מיאו"
"מה זה היה?"
היא נדרכה במקומה, ליאור הסתכל לעברה בהפתעה, מה זה היה באמת?
"מיאו"
הצליל ללא ספק בא מעליה.
"מיאו"
" לירון בלעת חתול?"
"מיאו"
כולם בהו בתקרה והחלו לצחוק, התקרה האקוסטית מעל ראשה רעדה ,
קולות שריטה חזקים נשמעו
"איך הוא הצליח להיכנס לשם?"
"צריך להוציא אותו"
"זהירות ! הוא בטח שורט!"
גדי קפץ על השולחן ודחף פנימה את אחד מהלוחות שהרכיבו את התקרה
האקוסטית,  לפני שהספיק לזוז הצידה  כבר קפצו החוצה בתוך ענן
אבק שלושה חתולים גדולים, הוא נירתע לאחור וכמעט נפל  .
החתולים קפצו על גדי, וממנו לשולחן, אחד מהם, גדול ושחור ניסה
להיתלות  על כתפו  של גדי בציפורניו  כשפנה גדי להסירו ממנו
נשך אותו בידו, ונפל על השולחן .
"כוססאמק!" גדי עמד על השולחן והחזיק את ידו,תווי שיניו של
החתול נראה עליה בברור, אבל לא ניראה שום חתך.
"אתה בסדר?"
" כן, ניראה לי"
"אלוהים, איזה בהמות!" קראה לירון ופרצה בצחוק, היא לא הייתה
היחידה, כולם  סביבה דמעו מהאבק הרב שנחת עליהם  וצחקו בו
זמנית.
"מה זה כאן!"
"איך הם נכנסו לשם, ממוטות כאלו!"
"השחור ממש בגודל של חזיר!"
"לפחות החתולים אוכלים טוב בבסיס הזה!"
"נו מה אתה ניבהל,  כולה חתול מיסכן!"
שניים מהחתולים קפצו מיד מהשולחן וביללה נפחדת  דהרו אל עבר
הדלת ונעלמו . החתול השחור  עוד נישאר לעמוד על השולחן. הוא
היה גדול בהרבה מהאחרים, שחור כפיח ולו שפם נועז כשל פרש קרבי
,עניים צהובות  , ושריטה גדולה על עורפו , זנבו הענק היה מורם
בגנדרנות אפילו במצב ביש זה  ולמרות הלכלוך הרב שנידבק אליו.
לבסוף קפץ גם הוא מהשולחן ורץ בעקבות החתולים האחרים.
כולם , וביניהם  גדי ,עמדו במקומם וצחקו,  כאילו עמדו למחוא
כפיים לאחר  הופעה מצוינת.
"טוב " אמר ליאור  לבסוף:
"ההסעות יוצאות עוד מעט, אז חג כשר ושמח לכולם!"
"חג שמח! "
"חג שמח!"
כשיצאו מהמשרד פנתה לירון לעבר גלית
"וואו, זאת הייתה השיחה הכי טובה מאז שהגעתי לכאן"
"אפילו ליאור הצליח ליהנות "
"לפעמים אני כמעט יכולה לחבב אותו, הוא די מצחיק כשחושבים על
זה"
"את חושבת שהוא היה ככה תמיד או שזה חלק מהתפקיד?"
" אולי זה כישרון מלידה שצריך לפתח  "
גלית פתחה את הדלת למשרדה,  לקחה תרמיל גדול והרכיבה אותו על
כתפיה , אז  ניגשה אל לירון  וחיבקה אותה  "שיהיה לך חג שמח
קושקושונת, אני אתקשר אליך מחר "
"שיהיה לך חג שמח מדהים ונפלא"
"רק תיזכרי שזו הפעם האחרונה"
"שטויות, אני אהיה בסדר, אני סתם אוהבת להתבכיין"
לאחר שיצאה גלית נכנסה לירון למשרדה,  התיישבה  מול שולחנה
ומצאה עצמה בוהה דרך החלון   בגלית  ההולכת  וקטנה , נעה לה על
פני משטח בוהק  וצהוב כמו מרחפת באטיות , ומאבדת את אט כל תו
וסימן מוכר. למרבה הפלא לא חשה עצב כלשהו , ולא געגועים הביתה,
רק עייפות שרוקנה אותה מכל רצון.   "רק לתייק כמה דברים, ואחר
כך אני אלך לחתום על מכשיר קשר ומשם לחדר" חשבה.

 

סדר פסח

"היה יכול להיות הרבה גרוע מזה " חשבה  לירון  יום למחרת,
כשהתיישבה ליד השולחן בחדר האוכל  "לפחות   יעל כאן"  גדי
עדיין הסתובב בחדר האוכל,  הוריד את  בקבוקי היין מהשולחנות
הריקים והעביר אותם לשולחן שלהם. האולם היה ריק למחצה ,  רוב
התורנים  העדיפו לישון  ולוותר על הסדר. על השולחן היו כבר
חמישה בקבוקים וגדי המשיך להסתובב... "הוא לא ניראה כאילו הוא
מסוגל להחזיק כוס אחת"  חשבה  ופנתה  ליעל " תגידי, כדאי להגיד
לו משהו, הוא עוד יחטוף ריתוק"
יעל הסתכלה לעברה "מי?"
" גדי"
"מה איתו?"
"כל זה" והחוותה בידה לעבר חמישה בקבוקים שעמדו צפופים על
השולחן.
"אז זה, עזבי, הוא עושה את זה כל שבת שהוא סוגר פו, הוא אף פעם
לא שותה יותר מכוס בסוף"
"את צוחקת עליי?"
"לא, באמת! עזבי, כולם במטבח כבר רגילים "
לירון הסתכלה על  גדי  מסלק עוד בקבוק משולחן לידם  ואז פנתה
שוב אל יעל
"כבר היה לי יותר כבוד אליו עם היה דופק איזה בקבוק"
"אל תגידי לו מילה, כבר  סגרתי איתו שלוש  שבתות בחודשיים "
"את צוחקת עלי"
" לא, אני בוכה"

גדי חזר והתיישב  לידן. לירון  התחילה לדפדף בהגדה שהונחה לידה
, זאת הייתה הגדה צבאית חדשה וצבעונית מודפסת על נייר כרומו
משובח.  כנראה ברוח הקוד האתי החדש   החליט גם הרב הראשי לחדש
את ההגדה  בהתאם לעקרונות צהלי"ם, שכן היא הייתה שונה מכל
הגדה שאי פעם ראתה: האיורים הרגילים הוחלפו בתמונות צבאיות
למהדרין ,ולכל תמונה כזו נתנה כותרת  מההגדה,  "בורא מאורי
האש" הודגם ע"י ירוט של רקטה על רקע שמי הלילה , מעל תמונה של
כוחות צה"ל מפנים את סיני נכתב  "ויוציאנו ה' ממצריים" ומתחת
ל"האכילנו את המן" התנוסס מזנון צבאי.
היא הרימה את ראשה  מההגדה  ונרכנה שוב לעבר יעל  
"ראית את ההגדה הזאת? ניראה לי שהם חידשו קצת את הסיפור"
"אה, מצטערת, ניצלתי את השתי דקות חשיבה ליום שלי "
"שתי דקות?"
"אני רב"ט כבר שלושה ימים"
"מזל טוב!"
גדי נישען  לעברן " מה הקטע עם השתי דקות?
"זאת בדיחה ישנה, לטוראי יש דקת חשיבה ביום, לרב"ט שתיים לסמל
שלוש, ולאנשי קבע מותר לצבור"
"אז מה את עושה עם עוד דקה ביום רבטי"ת?"
" מנסה להבין  מה עשיתי כדי שיתקעו אותי כאן שלושה חגים רצוף,
לא הרבה מעבר"
"חכי חכי, המהפכה האמיתית מגיעה בדקה השלישית"
"אלוהים, אני כבר אהיה מנוונת לגמרי עד אז"
"ואם את אז מה יהיה איתי?" "הוסיף גדי בגיחוך.
אלוהים, אתה ממש צעיר, נכון? מתי התגייסת ?"
"לפני חמישה חודשים"
הרב  נעמד במקומו. הם  השתתקו  ופתחו את ההגדות שלהם.  



לאחר שסיימו לשיר את ה"חד גדיא"   הייתה לירון  עייפה והחליטה
לעלות לישון. יעל חזרה  לחמ"ל למשמרת, וגדי התחיל תורנות  ש"ג.
השעה הייתה מאוחרת, והשרב  סוף-סוף נישבר, רוח קרירה נשבה על
פניה . כשהגיעה לחדר התיישבה על קצה המיטה, ונאנחה , כאילו
לאחר מאמץ קשה.  היא החלה לפרום את הכפתורים בחולצת  המדים
במין לאות בלתי נגמרת.  כל פעולה שעשתה נמשכה שעות בעיניה , עד
שסוף - סוף נכנסה למיטה הצבאית החורקת ומקרקשת , מוקפת בקרום
של קור מתחת לעורה ,חשה את גרגרי החול שהצליחו להיכנס בין
המצעים  עם  רוחות השרב למרות שהחלון היה סגור כל היום  .  היא
נמתחה מעט בניסיון לחמם מהר יותר את אבריה ,  ואז נזכרה  בחלום
שחלמה אחר הצהריים, כשעלתה לנוח בחדר לאחר שכולם נסעו הביתה :
בחלום שכבה במיטה, באותה מיטה צבאית , באותו חדר, וגילתה
שמשהוא פיזר  על מיטתה אלפי גרגרי פרג.  

בחלום לא הפליאו אותה הגרגרים, היא גם לא ניסתה לנקות את
המיטה, אלה שכבה ביניהם  וספרה אותם : גרגר אחד, גרגר שני
,גרגר שלישי  וכל פעם הייתה מתבלבלת מפני שהרוח הייתה מעיפה את
הגרגרים מצד לצד   ואז הייתה  מתחילה  לספור מחדש: גרגר אחד
גרגר שני, גרגר שלישי ."איזה חלום מוזר" חשבה, קלות וחוסר
תחושה החלו למלא אותה, ועיניה נעצמו כמעט מעצמן.