צלצול השעון מרעיד את הבית. הוא מתמתח במיטה, מסנן קללה מתחת
לשפם. עוד בוקר מזוין, הוא חושב לעצמו תוך שהוא מזדקף לישיבה.
עוד בוקר מזוין.
מול המראה המטונפת במקלחת הוא בוחן את עצמו. עור שחום, שפם דק,
שיער שחור, גבות מחוברות. הצלקת על לחי שמאל, זכר למפגש לילי
עם שוטר תל אביבי, אדומה ומגרדת.
כוס אמא של היהוד, הוא מסנן, ופותח את המים.
הוא מסבן טוב את הגוף, מחליק מבלי משים אל המפשעה. הוא נזכר
בכאב באשך שאיבד באחת ההפגנות. כדור גומי ריסק לו אותו. הוא
עדיין יכול לשמוע את צווחות השמחה של הגולנצ'יק שירה בו.
כוס אמא של היהוד, הוא מסנן שוב, ושוטף את האוזניים.
עטוף רק במגבת, הוא מבשל קפה בפינג'אן משחיר, מדליק סיגריית
הוליווד עם פילטר חום, ומביט בכתמי הניקוטין הצהובים שעל
האצבעות.
נשען לאחור על כסא הפלסטיק הישן שמצא ברחוב, הוא לוגם מהקפה
הרותח, ונזכר בימי ראשון רחוקים. שם בבית המתפורר, היה יושב עם
אבא ורואה כדורגל אנגלי בטלוויזיה.
לא נשאר מהם הרבה, מהימים האלו, מאז שאבא מת. אבל היום ההוא,
המקולל, נשאר טבוע בזכרון. החיילים שפרצו לבית, הצרחות של אמא,
הבכי של אחיו הקטן, והוא. הוא התחבא אז מתחת לשולחן הגדול
בסלון.
בין פירורי גרעינים על השטיח המצהיב, הוא ראה אותם מכים את
אבא. אבא הגדול, החזק. ואז, הפרכוס הזה, העווית. הדם שמטפטף.
אמא צורחת, מבועתת, ואבא צונח לידו, מביט בו בעיניים ריקות. הם
הרגו את אבא. שם, בין פירורי הגרעינים על השטיח.
הסיגריה החלה שורפת את האצבעות, מעירה אותו מהזכרון.
זמן ללכת למסעדה. כבר שלוש שנים שהוא שוטף את הכלים המלוכלכים
של היהוד החזירים, שלוש שנים במסעדה של איציק השמן, המניאק.
הוא נועל את המחסן הישן, המשמש אותו כבית, יורד במדרגות
הברזל.
ריח מבחיל של עופות עולה בנחיריים, כשהוא חוצה את הרחבה של
המשחטה. הוא מצית עוד סיגריה וממצמץ מול השמש.
סנדלי הפלסטיק השקופים שלרגליו נשרכים על האספלט, ורצועת התיק
שולחת כאב חד, מפלח אל הכתף. התנועה בכביש כבר ערה בשעה כזו,
והוא מביט בתיעוב אל קופסאות הפח האירופאיות היקרות.
מכונית אחת כזו עולה כמו אוכל לחמש שנים, הוא חושב לעצמו.
ואמא, היא הייתה כל כך רזה בפעם האחרונה שראה אותה.
כוס אמא של היהוד העשירים.
הוא פונה ימינה אל הסמטה, קיצור דרך שלמד כדי להתחמק משוטרים.
איציק המניאק אמר שיכחיש כל קשר אליו אם יתפס, וגם נשאר לו רק
אשך אחד. הריח בסמטאות האלו מזכיר לו את הכפר, והדרך נראית
מוכרת כל כך, כמו סמטאות ילדותו. הנה חנות האורז הישנה,
הנה הזקנים משחקים שש בש בחנות הקפה, מגלגלים בידם הפנויה את
מחרוזת התפילה הצבעונית, מושכים עשן מנרגילה.
הוא עוצם עיניים ושומע שוב את שרשראות הטנק מגרדות את הכביש,
את החיילים הציונים ברמקול מכריזים על עוצר, את הזקנים בורחים,
אפופים עדיין עננת עשן ריחני, למול הקנים השלופים.
צמרמורת אוחזת בו כשהוא נזכר באימו, כושלת, מנסה לדחוק באחיו
הקטן לרוץ הביתה. דמעות רבות בכתה בימים ההם, בכתה לבדה.
מרחק שני רחובות נותר בינו לבין המסעדה. כובד התיק מקשה על
ההליכה, ואבנים קטנות נכנסות לסנדלים, דוקרות בכף הרגל.
אולי קרן עובדת היום, הוא מנסה להתעודד. קרן היפה, עם העיניים
הירוקות, עם החיוך הממיס הזה, שנדמה תמיד כאילו מכוון רק
אליו.
אבל לא. הבדל התרבות גדול מדי. קרן תתחתן לה עם איזה יהוד, מלא
בכסף, עם אוטו חדש. לו יהיו מספיק עניות בכפר, לבחור מהן
אישה.
הוא דופק על הדלת האחורית של המטבח, ומחכה שאחד הטבחים יפתח
לו. הוא נכנס למטבח, שליו, ונתקל בקרן. איחרת, היא אומרת בקול
שקט, המסעדה כבר מלאה. איציק יהרוג אותך.
לא היום, הוא לא, הוא עונה מחייך, ויוצא אחריה אל המסעדה.
בצעד איטי, בטוח, הוא חולף על פני איציק ונעמד באמצע המסעדה.
כוס אמא של היהוד.