הכל התחיל כשנולדתי הרופא ראה אותי והתעלף ואמא שלי התחילה
לבכות, כי חשבה שקרה משהו רע והחליטה למסור אותי לאימוץ, כי אם
הרופא התעלף מה היא תעשה.... חבל שלא סיפרו לה למה הרופא
התעלף, אולי הייתי יוצאת נורמלית... זה לא שהייתה בי בעיה, זה
פשוט שהייתי מושלמת. היו לי עיניים כחולות, שיער בלונדיני
שופע, כל חלק בגוף שלי היה במקום הנכון ובצורה הנכונה. אף אחד
לא היה יכול להסתכל עלי, אני גרמתי לכולם לבכות, כי שבכל פעם
שהסתכלו עלי הם ראו כמה רע להם וכמה טוב לי. שמו אותי על אי
בודד ומידי פעם הביאו עיוורים שילמדו אותי לקרוא ולכתוב.
איך שאני אהבתי לכתוב. מכל הדברים בעולם אני הכי אהבתי לכתוב.
על כל דבר קטן שהייתי כותבת שיר או סיפור או פואמה, ומכיוון
שאני הייתי מושלמת גם הכתיבה שלי הייתה מושלמת.
ככל שגדלתי נהייתי פחות מושלמת. כל גיל ההתבגרות נראתי בדיוק
אותו דבר, וכשעברתי את גיל ההתבגרות התחיל כל דבר אצלי להתכער.
חוץ מהכתיבה. באיזה שהוא שלב נהייתי כל כך מכוערת שאנשים פשוט
לא יכלו להוריד ממני את העיניים שלהם (הם הסתכלו עלי וראו את
כל מה שטוב בהם). בגיל 29 גמרתי לכתוב את הרומן השלישי שלי
ונהייתי מיליארדרית. אז... אז ראיתי אותו. הוא היה כליל השלמות
לא ראיתי גבר כל כך יפה תואר בכל ימי חיי. ברגע שראיתי אותו
הלכתי להתבונן במראה וחשבתי לעצמי שאין סיכויי להיות איתו, אבל
החלטתי לנסות, ובכדי לקבל קצת בטחון עצמי שאלתי את רבקה השכנה
מלמעלה.
הצבעתי עליו לרבקה. רבקה הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח ואמרה:
"תגידי נפלת על כל הראש!!! אין שם אף אחד!" התפלאתי. לא הבנתי
איך זה הגיוני. אמרתי לה:"רבקה מה את לא רואה אותו?!"
"אין שמה כלום!".
רבקה חזרה הביתה. מאז כל יום ישבתי על המרפסת והסתכלתי עליו.
למדתי את התנועות שלו, את הרגשות שלו, את החברים והחברות...
במשך 10 שנים וכל יום כתבתי עליו שיר חדש ואף לא בשיר אחד
חזרתי על המילים או המשמעות של השיר הקודם. בגיל 40 הצלחתי
לעזור את האומץ לדבר איתו. הלכתי אליו, אבל ככל שאני התקרבתי
הוא התרחק. לא הבנתי איך זה הגיוני. חשבתי לעצמי אולי רבקה
צדקה ואין שם אף אחד. החלטתי לנסות למצוא אותו. הלכתי ופגשתי
אנשים מפוקפקים סרסורים, זונות, חברי כנסת, מוכרי סמים ושוטרים
אבל אף אחד לא הסכים לעזור לי עד שאני אעזור לו.
בסופו של דבר עשיתי מה שבקשו, כי לא יכולתי לחיות עם העובדה
שהייתה לי דרך לפגוש אותו ולא ניצלתי את ההזדמנות. אחרי 5 שנים
מפרכות הגעתי למשרד. אני חיכיתי 17 שעות. במשרד היה חם ומסריח
ולא היו מים, לעומת זאת עכברושים היו בשפע... ואז ראיתי אותו.
לא יכולתי להאמין שהוא עומד מולי! ואמרתי לו:"תגיד, אפשר כוס
מים בבקשה?" פתאום הוא צעק. זאת הייתה צעקה של פחד, יאוש,
תסכול, אכזבה, עצב ודיכאון, אך לפתע שמתי לב שלא הוא זה שצועק
אלא אני.