15/02/92

היה זה יום שני בשבוע בבית משפחת ג'ונסון. השעה היתה שמונה
וחצי בבוקר, ובני הבית החלו בהכנות הרגילות ליום החדש. השמיים
היו בהירים, והשמש האירה במלוא עוזה. יום רגיל לכל הדעות.
"ג'יימס !", קראה מרת גונסון לבעלה, שאך זה עתה השכים קום.
"ארוחת הבוקר מוכנה, קרא לג'ורג וללוסי לשולחן, בבקשה !" .
"בסדר, עוד רגע ואתפנה לקרוא להם", ענה. לאחר דקות מעטות
היו כולם מסביב לשולחן, נוגסים ממטעמיה של מרת ג'ונסון.
משסיימו, כולם היו מוכנים לגשת איש איש לדרכו. ג'יימס פנה
לעבודתו במשרד, וג'ורג ולוסי פנו לבית הספר הקהילתי.
ואז זה קרה !. לפתע כאילו רעדה האדמה תחתם. ספלי התה הרעישו,
וקנקן החלב התנפץ ברעש עז אל הרצפה. כל חפצי הבית רעדו.
שניות ספורות אחר כך נטה הבית על צידו. נשמעו זעקות שבר
דוממות
ובני הבית היו שרועים על הארץ, ספק מעולפים, ספק מתים בתוך כל
המהפכה ששררה בבית. ואז נשתררה דממת מוות מקפיאה.

"הפסק לשחק בצעצועים של אחותך !", אמרה מרת דימסון לבנה
מייקל.
"אני לא משחק, אני מחפש את החייל שלי !", ענה נחרצות. "אתה
לא צריך להרוס את צעצועיה של אחותך לשם כך" ענתה האם. "החייל
שלי חשוב יותר מהצעצועים המטופשים שלה !" ענה, בעודו "חופר"
בצעצועי אחותו, אליס. "אולי לך זה נראה כך, אך הם חשובים
לאחותך
מאוד !", אמרה בתקיפות. "ובמיוחד בית הבובות שזה עתה קיבלה
מדודתה אנני ושנראה כאחרי מלחמה !", הוסיפה. "אוף ! אני לעולם
לא אמצא את החייל שלי !" אמר לעצמו בתחושת יאוש. "כשאחותך
תחזור מבית הספר היא תכעס נורא עליך, ובודאי תרצה להרוס את
הצעצועים שלך, כגמול למה שעשית לצעצועים שלה !", אמרה. "נחכה
ונראה !", העיר מייקל .
אולם הם לא זכו לראות את אליס משום שבאותו רגע הם חשו בתזוזות
חפצים בביתם, ושנייה אחר כך כל הבית החל לזוז ולנטות על צידו.
" הצילו !, אימא !", נשמעה זעקתו האחרונה של מייקל, ואחר שניהם
היו שרועים על הרצפה ללא תזוזה. דממת אימים נשתררה בחדר.

"הפסיקו לרוץ ולקפץ !", קראה גברת קולינס לשני בניה, סטיב
וטום.
"אתם הורסים את כל הנקרה בדרככם, לכו לשחק בחצר !" .השניים
המשיכו במשחקם המטורף ולא התייחסו לקריאת אימם. "אמור להם משהו
!, ארול, הם לא שמים לב לדבריי !", פנתה גברת קולינס לבעלה
שהיה שרוע בקריאת עתון הבוקר. "עזבי אותם ! הם סתם מתפרעים,
ועוד מעט הם יתעייפו ויחדלו ממשחקם" ,אמר באדישות לרעייתו. "כך
אתה חושב ?!, ובכן, ראה מה הם עוללו למתנה החדשה של שרה", אמרה
בהצביעה על בית הבובות המטופח שקיבלה ביתה, שרה, ביום הולדתה
מסבתה. בית הבובות היה שרוע על הרצפה, כשחפצים מתוכו מפוזרים
על רצפת הבית הקרה. ואז, לפני שהספיק האב להגיב על דברייה,
הושטה אותה יד גורלית ותמימה.