22/08/92

תומאס אולין הוא אחד מאותם סופרים שמלאכתם לא הטיבה עימם. בשנת
1886, בהיותו בן 12, היגרה משפחתו מאירלנד אל פרברי ניו יורק
שבארה"ב. הם חיו בדוחק והתפרנסו מעבודת אדמה בחלקתם הפרטית.
מזג האוויר ההפכפך הרע עימם, ולא אחת אבדו הם את כל יבולם
השנתי.

בהיותו בן, 24 החליט לצאת אל העיר הגדולה במטרה למצוא מו"ל
שישמש כאפוטרופוס לספריו. חיפושיו ארכו חודשים ארוכים ללא
הואיל. מרבית המו"לים שפגש טענו שסיפוריו מיושנים וחסרים את
האלמנטים הדרמטיים שמרכיבים כיום רומאן איכותי. היו אלו
העיתונים שהסכימו לעיתים לפרסם את סיפוריו הקצרים, אך לא היה
בכך כדי לספק את רצונו.

בצעד נואש, החליט לכתוב ביוגרפיה עצמית שתכלול את אותם
אלמנטים
דרמטיים שחסרים בספריו, ובכך להגיע לפרסום ולהכרה עולמית. אם
ספריו אינם מסעירים, אולי חייו הפרטיים מסעירים יותר, חשב
לעצמו .

בספר תאר את ילדותו הקשה בעיירה קטנה באירלנד, את תלאות משפחתו
בעת ההגירה לארה"ב, את משיכתו לפולמוס הכתיבה, את עוניה של
משפחתו, ואת תלאותיו העכשווים בניו יורק בחיפוש אחר מו"ל נדיב.
באוחזו את יציר כפיו הרגיש אכזבה עמוקה. הוא חש שפרסום
ביוגרפיה בעודו צעיר הוא מעשה פזיז, שהרי מספר העמודים מועט
וכן כל חייו עדיין לפניו !.

בעקבות כך, החליט תומאס אולין, בצעד יוצא דופן, להמשיך את
כתיבת
הביוגרפיה בפרקי המשך בדיוניים שיתארו את חייו
הכביכול-עתידיים.
בעקבות השינוי המשמעותי הזה קרא לספרו "תומאס אולין - ספור
חיי
עד עתה ומעבר לכך".

במרץ רב החל לכתוב את עתידו הדמיוני , כפי שהיה רוצה לראות.
תחילה כתב תומאס אולין שסיפוריו הקצרים יתפרסמו אט אט והם
יופיעו בקביעות בעיתונייה המפורסמים של ניו יורק. ימים ספורים
לאחר מכן, הופיע במלון  "THE ROYAL KING" (בו התאכסן תומאס
אולין), אדם מכובד שהציג עצמו כעורך העיתון "THE NEW YORK
TIMES", שפרסם ספור קצר מפרי עטו של תומאס, כשבפיו הצעה למדור
שבועי קבוע שיוקדש אך ורק לסיפוריו הקצרים. כמובן שתומאס אולין
הסכים בחפץ לב להצעה נדיבה זו.
כעת הקדיש את מרב מרצו למדור זה והיה שוקד על כתיבת סיפוריו
הקצרים, כשבין ספור לספור היה מוסיף כמה שורות לביוגרפיה שלו.
עם הזמן , סיפוריו התפרסמו ברבים ומרבית עיתוני העיר פנו אליו
בהצעות לפרסמם. מעמדו של תומאס אולין בחברת הסופרים השתפר, כמו
גם מצבו הכלכלי.

לאחר תאור ההצלחה, חסרת התקדים, בספרו האוטוביוגרפי פנה אולין
לתיאור מצבו המשפחתי-עתידי. בעוד הוא יושב במושב הרכבת התחתית
של ניו יורק, החל לכתוב "יום אחד, בשעה שנסעתי אל מערכת
העיתון
שפרסם את סיפוריי, הבחנתי לפתע באישה אמידה, יפת תואר, בעלת
עניים כחולות זוהרות ... ". כתיבתו הופסקה כשלפתע חש יד ענוגה
שנגעה בכתפו מהמושב שלאחריו . " האם אתה הוא תומאס אולין הנודע
? " , שאלה האשה מאחורי גבו של אולין ההמום.
"כן, זה אני" ענה תומאס בלחש. "הרשה לי להציג את עצמי, אני
היא הרוזנת תומפסון, מעריצה גדולה של סיפוריך" .שיחתם הופסקה
כשגלגלי הרכבת חרקו והרכבת עצרה בתחנתו של אולין. הוא ביקש את
סליחתה וירד, לא לפני שהרוזנת הביעה את רצונה להיפגש עמו.
"בשמחה" ענה אולין וירד מן הרכבת. ואכן, השניים נפגשו פעמים
רבות ושוחחו שעות ארוכות על אהבתם לספרות, כשביום בהיר אחד
החליטו למסד את אהבתם והם התחברו בברית נישואין.

תומאס אולין לא ידע ימים טובים יותר מאז אותה פגישה. לשניים
נולדו בן ובת, סיפוריו לוקטו לספרים רבי מכר והוא אף הרצה
באוניברסיטאות רבות. חייו קבלו סוף סוף משמעות.

יום אחד, בעודו ממתין בתחנת הרכבת לאשתו האהובה ,החליט תומאס
אולין שספרו האוטוביוגרפי הגיע לגודלו הרצוי, ולכן מן הראוי
לסיימו כעת.
הוא החליט לסיימו בפואנטה שתחתום את הגולל על חייו. הוא החל
לכתוב את השורות האחרונות "ביום בהיר אחד, בעודו ממתין לשובה
של אשתו, נרצח הסופר הנודע תומאס אולין בדם קר ע"י מאהב ישן של
אשתו. אבל כבד נפל על קהיליית הסופרים.". עתה נאנח תומאס אולין
אנחת רווחה משסיים את ספרו עב-הכרס, כשלפתע, חש מכה חזקה בגבו
וכשהפנה מבטו לאחור הבחין בגבר נאה גדל-מימדים שנעץ שוב ושוב
סכין גדולה בגבו.

תומאס אולין איבד דם רב והתמוטט. לאחר דקות מעטות נפח את
נשמתו. עוברים ושבים שהבחינו בגבר גדל מימדים בורח ממקום
האירוע ,הזמינו את המשטרה והחלו בנסיונות החיאה לשוא של הסופר.


בעל הוצאת ספרים שעבר באזור הבחין מתחת לגופתו של תומאס אולין
בדפים רבים שהוחתמו בדמו. הוא אסף אותם, ולאחר שבועות אחדים
פרסם את ספרו האוטוביוגרפי של תומאס אולין. בכריכה החיצונית
נרשם "סיפורו הטראגי של אדם שיכל לקבוע את עתידו !", ואילו
בכריכה הפנימית נרשם "הספר שקבע את גורל יוצרו". לא עברו ימים
אחדים והספר הפך לרב מכר עולמי.