"אתה אוהב אותי?" היא שאלה בפעם המיליון.
כמו תמיד בטון קצת עצוב עם מבט קצת עצוב בעיניים.
וכמו תמיד, הטון והמבט לא היו באמת עצובים.
היא לא ציפתה לתשובה מפתיעה, לתשובה שתשלח את הלב העדין שלה
לגלות קרה וארוכה.
אבל כמו תמיד, היה לי נדמה שאם היא הייתה בטוחה היא לא הייתה
שואלת. כאילו היא מחפשת את הספק הקטן שיופיע לי בעיניים.
את אי-הוודאות שתרעיד את קולי כאשר אני משיב לה "כן".
התשובה החלה להתגבש במוחי. הרבה זמן היא נבנית אצלי בראש.
אבל, כמו פלסטלינה, היא תמיד הייתה שבה ומאבדת את צורתה,
ומשאירה אותי היכן שהתחלתי חסר-אונים.
אך הפעם אני אצליח! אומר לה את כל מה שיושב לי על הלב.
אני לא יכול להמשיך לחיות כך. זה לא הוגן כלפי וגם לא כלפיה.
לגרור אותה באשליה שהכל טוב ולהמשיך כרגיל.
לטפח תקוות חסרות סיכוי.
הרי ככל שנעלה כך גם תגדל המפלה והכאב.
הגיע הזמן שאאזור אומץ ואתמודד עם האמת הכואבת.
"בטח שאני אוהב אותך, יפהפיה שלי!" השבתי בפעם המיליון.
כמו תמיד בקול קצת רועד ובמבט קצת מושפל.
וכמו תמיד, יכולתי להישבע שהיא יודעת בדיוק מה אני חושב, כשהיא
חיבקה אותי בזרועותיה ולחשה: "גם אני."
בין רגע שבה השגרה לגונן עלינו, כמו נמרה שבעה המעכלת את טרפה,
וממתינה בסבלנות להזדמנות הבאה בה תוכל שוב לנגוס באהבה
המדממת, אשר לעולם כבר לא תלחם חזרה. |