עוד יום עבודה קשה בבית הקפה "אנשים" שבעין כרם. הבעל בית
מציק, והטיפים נמוכים היום. אבל אני מבליג.
לאזור של השולחנות שלי מגיעה בחורה מטופחת ויפה, באמצע שנות
העשרים שלה, לבושה בג'ינס צמוד וגופייה כחולה. אני אומר לעצמי
שאם אני אחייך אליה מספיק, אולי הטיפ יחייך אלי בחזרה. היא
נראית כמו מלצרית בעצמה- החתך הדמוגרפי הכי נדיב בטיפים. אין
כמו אחוות מלצרים.
אני ניגש לעבר השולחן שלה, ועם החיוך הכי רחב שלי מברך אותה
לשלום. היא בוחנת אותי מכף רגל ועד קודקוד, וממלמלת ברכה
בחזרה. טוב, היא לא הכי נחמדה בעולם, אבל הכסף שלה לא מסריח,
אני מזכיר לעצמי. ככה זה להיות מלצר, אתה צריך להיות הזונה של
הלקוח- תקבל את כל השיגעונות שלו עם חיוך על הפנים ובלי
תלונות, בשביל טיפ הולם.
הבחורה מוציאה קופסאת מרלבורו לייט (עשירה, אני מסיק בחמדנות
מה, משתדל שהמבט לא יסגיר אותי) כשאני מניח מולה את התפריט,
ומסתובב כדי ללכת לעשות את עצמי עסוק מול עיניו הבוחנות של
הבוס. אני לא מספיק לפסוע שתי פסיעות כש"סליחה" צורמני
חותך את האוויר. אני שואל אותה אם יש בעיות (מבט חפוז על
השולחן מאשש את הנחת העבודה שלי שיש כבר מאפרה על השולחן). היא
שואלת אותי אם אני לא רואה שחסר עוד תפריט. מוזר, אני מהרהר,
לא זכרתי שהיא נכנסה עם עוד מישהו, וגם לא שמעתי אותה אומרת
שיגיע אחד. אבל מצד שני, הייתי צריך לחשוב על זה- בחורה שנראת
ככה לא תשב לבד בבית קפה, לא?
אני מפזר מספר התנצלויות סטנדרטיות, כשאני מניח את התפריט השני
מולה, וניגש לברמן להודיע לו שיצאתי לסיגריה. כשאני חוזר, אני
רואה אותה מנופפת אלי בידה בעצבנות. אני ניגש אליה, והיא נוזפת
בי שהם כבר חמש דקות מנסים להזמין, לשווא. אני שולח מבט לכיסא
ממול, ולא מוצא שום עדות לחברה. בטח בשירותים, אני מניח. אני
שואל אותה מה היא תרצה, והיא אומרת שהיא רוצה את העוגת
שלוש-שכבות, ושואלת את הכיסא הריק לרצונו. היא ממליצה לדמות
הפיקטיבית על העוגת גבינה.
בדרך כלל אני מסוגל לזהות משוגעים לפי חוש ריח, וכמעט תמיד אני
משחק איתם במשחק שלהם (כל אחד ומה שמצחיק אותו). אבל זאת, אני
אומר לכם, ממש הפתיעה אותי. כשהמשוגעים באים, בדרך כלל אפשר
להריח את האלכוהול, או לראות את העיניים האדומות- והיא, רק
איסי מיאקי הרחתי ממנה. איסי מיאקי ועיניים כחולות, לתפארת
מדינת ישראל. לרגע חככתי בדעתי אם לשחק במשחק, או לשבור את
הכלים ולהעמיד אותה על טעותה, כשהשיקול הפיננסי הכריע את הכף-
שני לקוחות משאירים טיפ גדול יותר מאחד. אני רק מקווה שהיא
תשלם, ולא הוא.
אני לוקח נשימה עמוקה, משנן לעצמי כמה עצות שימושיות מהמורה
לתאטרון בכיתה ד', עוצם עיניים כדי להיכנס לדמות, פוקח אותם,
ובקול הכי נחמד שלי פונה לכיסא הריק ומבקש לדעת מה ברצונו
לשתות. אני כמעט ורושם את ההזמנה שלו (הפוך בלי הרבה קצף,
רותח- אם אתם מוכרחים לדעת), כשאני שם לב שהבחורה נועצת בי
מבט. אני קופא לשנייה קצרה, כשהיא נעמדת ומתחילה לצעוק עלי.
"אתה ממש דפוק, אתה יודע?! מילא שאתה דוחף לי שני תפריטים,
מילא לנפח את ההזמנה עם 'עוד לקוח', אבל לדבר עם האוויר? אתה
לא רואה שאין שם אף אחד?! טיפה צוחקים איתך, והניורוזות שלך
עולות לך לראש! בטח החומר חיטוי של הסינר שלך חילחל דרך הזיעה
לדם שלך ועלה לך ישר למוח! תמיד אני נתקעת עם כל המשוגעים
האלה. לכי תביני אנשים". היא לוקחת אוויר, מוציאה כרטיס
ביקור מהתיק שלה, ומטילה אותו על השולחן. "קח, זה פסיכיאטר
שאולי יעזור לך. אם הוא לא יצליח, אז רק אלוהים יכול".
הבחורה מסתובבת בהפגנתיות, ויוצאת מהבית קפה בחזה מנופח. היא
יוצאת ומשאירה אותי פעור פה. משאירה אותי פעור פה, וגם משאירה
כשלושים זוגות עיניים שתלויות בי- במבט בוחן, אבל זהיר.
עוד יום עבודה קשה בבית הקפה "אנשים" שבעין כרם. הבעל בית
מציק, הטיפים נמוכים היום, וכולם חושבים שאני משוגע. אבל אני
מבליג.
לניתאי וארז |
