אתה מסתכל בטלביזיה ורואה את החיילים האמריקאים, עם נעלי
הכמו-פלדיום הנוחות שלהם, עם כל הציוד המונח וקשור עליהם כהלכה
והמקצוענות השקטה של כל דבר שהם עושים. רואה, ומשווה את זה
לחנטריש שלנו - מיליציה ברדקיסטית שלא מסוגלת להחתים על שק"ש
בפחות מחצי יום. שלל הנחיות מטומטמות, פרי מוחם התת-בינוני של
קציני מטה שהגיעו לאן שהגיעו מכיון שאף אחד אחר לא רצה להגיע
לשם, ואשר אינן מקוימות על ידי איש כי למה מי מת. מדי
סמרטוטים, נעלי משקולת, מסכות אב"כ דולפות וכמה עשרות אלפי
פריארים עם קבלות שעוד משרתים במילואים לקול צחוקם החכמני של
כל השאר. אתה קורא בעיתון מאמר שנכתב על ידי מי שהיה סגן ראש
השב"כ, לא פחות. הוא מתואר בעיתון, כמובן, כמי שהיה סגן ראש
המוסד. כי, אתה יודע: שב"כ, מוסד, יאללה, לא משנה. אתה קורא
בשקיקה, רוצה לשמוע סוף סוף חוות דעת עניינית של מישהו רציני,
מישהו שיודע על מה הוא מדבר. קורא ומוצא את עצמך מנסה לפלס דרך
בסבך של שגיאות כתיב ועילגויות לשון וחשיבה. לך תמצא "בכיר"
כלשהו מאיזושהי מערכת ביטחונית המסוגל לחשוב ולהתנסח ברמה של
בוגר תיכון אירופאי ממוצע. והרי אלה האנשים המנהלים פה הכל
כמעט, בעוונותינו כי רבים. עניינים של חיים ומוות, פשוטו
כמשמעו, נחתכים על ידי אנשים אשר ספק אם היית מאפשר להם להתקין
לך תוכנה במחשב, או מוסר להם את מספר כרטיס האשראי שלך "רק
לרישום" בטלפון.