פיטרו את המנקה אצלנו. לפני שבועיים שלושה. עולה חדשה, רוסיה,
מבוגרת. אין לי מושג אם הסתירה בסי וי שלה דוקטורט
במוסיקולוגיה, או לא. היא הייתה רטנונית, אפאטית, לא יעילה
במיוחד. לא נפש קרובה או משהו מעין זה. במסגרת הקיצוצים
הכלליים החליט מי שהחליט להיפטר קודם כל מעובדי קבלן כמוה.
שלושת אלפי השקלים בחודש שלה העיקו, כנראה, ללא נשוא על תקציב
רפא"ל. מקרעי שמועות הבנתי שהיא הייתה מפרנסת יחידה בביתה.
על-כל-פנים, עם קבלת הודעת הפיטורין, היא עברה, או ביימה,
אירוע לב. ראיתי אותה נישאת על אלונקה החוצה בבוקר, כשהגעתי
לעבודה. העפתי מבט לא ממש סקרני ומיהרתי הלאה. יצא לנו להחליף
אולי כמה "בוקר טוב"ים במשך מספר חודשים. כאמור, היא לא הייתה
דמות מצודדת במיוחד. לא שאם כן הייתה דמות מצודדת הייתי עשוי
להבחין בכך. איש לנפשו ולבועת הישרדותו. וזהו.
הייתי כאן גם לפני שלושים שנה. כילד קטן. מכונית משפחתית הייתה
אז לוקסוס מעורר קנאה. אבל, ואולי אני משלה את עצמי ואולי אני
שוגה בשגיאה הנפוצה כל-כך של ייפוי העבר, אבל בכל זאת - לא
זכורה לי מאותם ימים השלכה נחושה ואגבית כזו של אישה זקנה אל
המגרסה. מה היא תעשה עכשיו, אלוהים יודע. למען האמת, אין שום
צורך להיות אלוהים כדי לדעת. כולנו יודעים. תשלומי הביטוח
הלאומי העלובים מותנים היום בשפע בארוקי כזה של סייגים ותקנות
שספק רב אם תזכה אפילו להם. היום היא ומחר (או אתמול) אני, או
כל אחד אחר. אלא שאני עדיין יכול לענטז בחושניות על העמוד,
לעיני המראיינים. זה כל ההבדל. יש עוד כמה שנים עד שנשתווה,
אני והיא , בחוסר הסיכויים.
בני האדם לא היו מלאכים שוחרי טובה מעולם. לא בימים הטובים ההם
שלי ולא בימים הטובים ההם של איזה מישהו אחר. אלא שבדור האחרון
נפל דבר בכל זאת, כך נראה. אולי מאז תחילת מלחמת לבנון. ליתר
דיוק, מאז המשכתה הצינית והמיותרת. איזה תו חדש, קודר, של רוע,
נלווה כמוסיקת רקע לחיי כולם. ערלות לב נטולת סייגים ועכבות
אשר נראה כי לא הייתה פה קודם לכן. איש לנפשו, כאמור, ואתה
שואל את עצמך איך יעמוד העדר הזה, של פרטים המנסים לדאוג
לעצמם, מול הג'יהאד האופף אותו מכל עבר.