יום אחד לפני הרבה שנים הלכתי עם דוד שלי מצד האבא לשוק מחנה
יהודה לקנות קצת פירות וירקות. אמרתי לו: "אריה, בוא נעשה את
זה זריז. נתחלק ברשימה, אני אקנה את האבטיחים של סבא אליהו
ואתה תקנה את הפטרוזיליה של סבתא רוחמה ואז את כל השאר כבר
נסנג'ר את שבי הקמצן אח של ברוריה, הוא בטח יושב פה שותה ערק
ומזריק ניקוטין" דודי החמוד השיב "סבבה" ואני כבר הייתי בטוח
שאוטוטו אני באוטו המסריח שלו בדרך הביתה, ואני אספיק אפילו
להכין פופקורן למשחק של בית"ר.

אני מגיע לי בסבבה לדוכן של עוזו השמן, מרים אבטיח שמנמן
וירקרק, מצמיד את אוזני האדמדמה לקליפתו הקשיחה, והנה פתאום,
משום מקום, נמשך האבטיח הקר מאוזני החמה אל על, מקפץ לו אל עבר
הגג של הדוכן, נוחת בכבדות על הגג המתכתי ומשמיע קול נפץ גדול
ומתגלגל משם על עבר הכביש. אני עמדתי המום, מנסה להבין מה קרה
ועוזו התחיל לצעוק: "גנב! גנב! גנבו לי את האבטיח! גנבו לי
אותו!!" פתאום ראיתי שהאנשים בשוק מסתכלים עליי מוזר, ממש כמו
בסרטים. התחלתי לרוץ.

רצתי באטרף בסמטאות השוק, מפיל גברים חסונים וזקנות ממורמרות,
כל הדרך לא ממש ידעתי למה אני עושה את זה ומה דוחף אותי.
האבטיח כבר מזמן נעלם לו מהאופק, אני בכלל לא ידעתי איפה הוא
ומי לקח אותו, בטח ובטח לא היה לי שום קשר להעלמותו מהדוכן של
העוג הגדול השמן הדוחה הזה אבל משם מהמצאתי את עצמי בורח
בסמטאות שוק מחנה יהודה, ולא סתם בורח, אלא בורח משלוש
מג"בניקיות עצבניות ושוטר שמן אחד עם שפם ומכשיר קשר שלא כל כך
עבד.

איך שהוא הגעתי לירידה נורא גדולה שסופה היו כל מיני מסעדות
ונכנסתי מהר לאחת. התנשפתי והתנשמתי ומיד נכנסתי לשירותים כדי
להסדיר את נשימתי ולנסות למחות את אותו המנוסה מעליי. לא
יכולתי. כתמי הבוץ על שרוולי מכנסיי, שערי הפזור מהריצה, לחיי
האדומות ושיח הפטרוזיליה שנתקע לי בגב שדרסתי את דוד אריה בדרך
לעוד סמטא הסגירו אותי. הצצתי דרך החלון הקטן וראיתי את
המג"בניקיות נכנסות למסעדה, מתנשפות גם הן. אם הן יגלו אותי הן
בטח יהרגו אותי. ידעתי שאני חייב לחזור, להשיב את האבטיח ולטהר
את שמי. התחזיתי לעציץ פטרוזיליה, וברגע שהן לא שמו לב, ברחתי
החוצה שוב.

רצתי במעלה הירידה שבה רצתי קודם במורדה והרגשתי איך שיעורי
הספורט של בית הספר התיכון מפסיקים להשתלם לי ונעוריהן של
הפרחות המגעילות עם האלות מנצחות את השמנמנות הרופסת שלי.
ידעתי שהזמן פועל נגדי ובקרוב אצטרך כנראה לעצור או להיכנע
בצורה כזו או אחרת. מבט אחד בשוטר הפתטי שעדיין רץ בירידה מאוד
עודד אותי ופתאום הרגשתי מספיק טוב עם עצמי על המאמץ הגופני
שהשקעתי שעצרתי באפיסת כוחות על עגלת התינוק הראשונה שנתקעתי
בה.

כל חיי עברו מולי עיניי בשניה שבה ראיתי את ז'קלין וביאטריס
(ואני יודע את שמותיהן מפני שהן ענדו תגיות שם עם סמיילי)
מגיחות מעבר לסיבוב ומגלות שאני שרוע בצורה מעוררת רחמים, אך
לא עד כדי למנוע את הכאתי למוות, חלקית על אם ובנה וחלקית על
מדחן ומכוניתו. מלמלתי בפחד תפילות בפולנית וניסיתי לנסח בשפת
אם (רוחנית) זו את המשפט: "אני לא מפה, אני הבן של שגריר
פולניה" ולהתעלם מהעובדה שהן חוזרות על המשפטים: "איפה האבטיח,
יא כלב?" ו"למה? למה? למה אתה חייב להתחצף יא חתיכת אשכנזי גנב
שמריח רע מהפה!!" ואז, הישועה באה ממקום לא צפוי.

בעוד חוזר ומשנן את המנטרה שלימדה אותי דודתו של אבי פורטונה:
"אין כסף אין דאגות" ו "הפחד הוא הרוצח השקט" הרגעתי את עצמי
בעוד ז'קלין, ביאטריס ועוד אחת שלא הספקתי לקלוט את תגית שמה
ניערו בעדינות את תכולת כיסיי אל עבר הרצפה כשאני תלוי הפוך
מהרגליים על צלחת לווין קטנה מהמרפסת של הקומה השניה, יצא לי
להסיט מבטי אל עבר הרחוב הראשי. שם ראיתי, למרבה תדהמתי, קוף
קטן עם כובע של תורכי הולך וגורר אחריו אבטיח גדול, חבוט במקצת
(בערך כמוני) אך במצב יחסית שלם. שלושת הבנות והשוטר עם השפם
חדלו למרוט את השערת בחזי ועמדו משתאים.

לאחר שהבינו את טעותם המרה הואילו בטובם אנשי שלטון החוק לשחרר
אותי, ואני נמלטתי מהמקום להספיק לראות בטלויזיה את  הקהל של
בית"ר פורץ למגרש ומתקוטט עם המון שוטרים במחאה על העובדה שלא
נתנו לאלי אוחנה מספיק מקום להתבטא בתור המאמן של בני-יהודה
(גם במחאה על זה שלא נתנו להם לפרוץ למגרש). אבל הסיבה שאני
מספר לכם את הסיפור הזה, היא שהיום לי ולז'קלין יש שלושה ילדים
יפיפיים, שניים שחרחרים ואחד ג'ינג'י ואני כבר מת שהם יגדלו
כדי שאוכל לספר להם איך ומתי פגשתי את אמא, אהבתי חיי.

מוקדש ל