נשים רבות חיזרו אחריו אחר הצעיר הנאה בן למשפחת עשירים
ומכובדים, והוא כמו נסיך שבוי בכבלי האהבה אהב אותה, את אחת
מפשוטות העם.
היו אלה ימי אביב נעימים בירושלים של אז, באוויר ריח תבליני
השפות השונות, ערבית עברית יידיש ספרדית ועוד,
דרכם של שני הצעירים האוהבים נפגשה באחד מהימים בהם טיילה עם
חברותיה ללימודים בסמטאות המרוצפות אבן של השוק והוא היה שם,
באחד מעסקיו של אביו.
מבטם הצטלב אחד בשני וכמו נמוגו כל צעקות הרוכלים, ריחות השוק
והצבעים הססגוניים ורק הם שם, ניצבים מדברים במבטים.
יד משכה את הנערה, הייתה זו ידה של חברתה והיא התעשתה ופנתה
משם, מותירה אחריה אותו במבטו, שבוי לה לעד.
השתגעת? התרעמה חברתה, אל לך לחשוב עליו, אך היא כמו בתוך
אנייה טובעת בתוך עיניו לא יכלה שלא להפסיק לחשוב עליו.
הימים חלפו ועברו ואתם מאורעות שונים, על מלחמת קיום והישרדות,
והם הנערים גדלו והתבגרו והפכו לבחורים והנערות לנשים צעירות.
בכל יום הוא היה מחכה לה, שם, אולי היא תעבור שוב אך היא לא
שבה מעולם, עד שדמותה הלכה ונמוגה מזיכרונו.
הוריו שידכו לו בחורה, בת למשפחת אצולה, זהובת שיער טובת מראה
וגינונים וההכנות לחתונה החלו, חתונה גדולה.
התופר הוזמן לתפור חליפת חתן למידותיו של הבחור, הוא הגיע בשעת
בוקר מאוחרת, איש קשה יום ועייף, אך השמועות מספרות כי יש לו
ידי זהב, ידי אומן וכל תפר בבד נתפר באהבה וכל חוט שזור
בנאמנות.
בשתיקה שניהם שם, הצעיר עומד והמבוגר מודד ורושם, לרגע נתקל
מבטם היה שם משהו במבט של התופר המבוגר, משהו מוכר, הבחור חש
כמו צביטה בלב, הוא לא ידע מה הוא הדבר המוכר אך משהו שם עורר
בו זיכרון לימים רחוקים.
סיימתי- אמר התופר,
בעוד שבוע ימים תהא החליפה מוכנה.
חלפו ועברו הימים ונקישה חלושה בדלת הכבדה נשמעה, עמדה שם
צעירה תמירה ונאה, לבושה בפשטות אך אפרוריות הבד לא העיבה על
סומק לחייה על עורה הקורן רעננות וחיים,
הבאתי את החליפה אמרה אני בתו של התופר, לא היה בידו להגיע.
והנה הוא עומד מולה מול אותה נערה לה ימים רבים חיכה בערגה,
והיא מולו מול אותן עיניי התכלת,
הוא עומד מולה שבוי לה לעד.
והיא מולו אוחזת בידה חליפת חתן.