לאנבל ננסי וסטס (מן הסתם)

רעש הצעידות נשמע מתחת לרגלי, היווצרות של המפגש בין המדרגות
המתכתיות של המטוס והאולסטארס שלי. מאחוריי שמעתי את ננסי
ואנבל מדברות. ידעתי שגם סטס שם, איפה שהוא, מאחורי,אבל  לא
הסתובבתי כדי לוודא, הרי הוא בטוח שם, הוא היה שם קודם.
התיישבנו, ואני וסטס נאבקנו בתאים של המזוודות במטרה להכניס את
הגיטרות שלנו פנימה. לא היו לנו תיקים, לא יכולנו לקחת אותם כי
מותר לעלות רק שתי חפצים  על המטוס, והיה לנו שתי גיטרות כל
אחד. למטה במטוס חיכו לנו כל החפצים שלנו, שלנו ושל אנבל
וננסי, ולנו נישאר רק לשבת על הכיסאות של המחלקה השנייה ולחקות
בסבלנות עד הנחיתה. אנבל ישבה ליד החלון, בגלל שאנבל רצתה,
ואנבל תמיד מקבלת מה שהיא רוצה. למדנו כבר לא להתווכח. עד כמה
שתמיד דיברנו על זה, ההחלטה לעזוב הייתה מאוד מהירה, אנבל
התקשרה ואמרה שעכשיו. אז ארזנו. כולנו כבר רצינו לעזוב. אני
אתגעגע לארץ, אבל לארץ שהייתה פה פעם. הארץ של שנות 2000. וכן,
נכון, היה מזוויע, והיה טרור, ואנשים היו חרא, אבל זה היה
ישראל, ישראל החמימה והטובה שלי, אין עוד מקום כזה בעולם. אבל
עכשיו, 11 שנים אחרי זה, חודש אחרי השחרור של סטס מהצבא, לא
נשאר כבר כלום. אחרי האינפלציה הכול כבר השתנה. שאנשים מתחילים
לרצוח בשביל אוכל אתה כבר יודע שלא נשארת לך שום תקווה. לפני
שנתיים, שאחמד ג'ואהבי עלה לראשות הממשלה, אז הפכנו אנחנו
לעכברושים בתוך כלוב. קשה לי להגיד שאכפת לי. מפסיק להיות לך
אכפת באיזה שהוא שלב. הוא תיקן קצת את הכלכלה, את הנשמות שלנו
הוא כבר לא יתקן, גם הרוחות הקרות של לונדון לא יתקנו. אני
שמתי את האוזניות של המטוס על אוזניי, מנסה למצוא משהו טוב
לשמוע, ללא הצלחה. אני מניחה את הראש שלי על הכתף של סטס, והוא
מעביר לי לטיפה בשער. ננסי מציירת. המטוס מתחיל לנסוע על
המסלול ואני מרימה את ראשי מהכתף של סטס כדי להיפרד מהשאריות
של תל-אביב. מישהו ממלמל שלום. אולי זה אני, אני לא יודעת.
אנבל מורידה לשנייה את המבט מהחלון ומסתכלת לי בעיניים. המבט
שלה מכיל אותו דבר כמו המבט שלי. ייאוש. המטוס ריחף לו גבוה
מעל העננים. הזמן עובר לו במהירויות שונות. עכשיו נשאר עוד
שלוש שעות, מכריזים שארוחת הצהריים תחולק עוד מעט. יופי, עכשיו
יש לי למה לחכות. אנבל בוהה בחלון, רוקמת בראשה מחשבות
יפיפיות. סטס הלך לשירותים, ננסי עדיין מציירת. אני לא יודעת
מה אני עושה, אני אף פעם לא יודעת. עכשיו כבר מפנים את הארוחות
הצהריים. עכשיו אנבל מציירת, ננסי ישנה, ואני וסטס פותחים
בשיחה. המחשבות שלו מכילות אותו דבר כמו החשבות שלי. ייאוש.
עוד שעתיים לטיסה. אני קמה לשירותים, נאבקת בדלת, נכנסת,
יוצאת. הדיילות מחלקות שתייה. אני לוקחת קפה, סטס לוקח היינקן,
אנבל לוקחת שוקו. כמה מתאים. זה הדברים הקטנים שאנחנו עושים,
זה הדברים הקטנים שמכתיבים אותנו, שמציבים מולנו מראה, שחושפים
אותו לחברה. ננסי מתעוררת ומצטרפת לשיחה. אני שומעת את עצמי
צוחקת. אני שומעת את סטס אומר משהו, ואני גם אומרת משהו, וננסי
אומר משהו, ואז כולנו צוחקים. כמה מיותר, כמה נפלא. עוד שעה
נוחתים. אני מכוונת את השעון שלי לזמן אנגליה. תחושה מוזרה
מפעפעת בדמי. אני חושבת שקוראים לה התרגשות. איך שהזמן עובר.
חוגרים חגורות. אנבל מרימה שוב את ראשה אל החלון, וכך גם אני,
ננסי מחליפה מקומות עם סטס כי היא רוצה להסתכל. אני מחזיקה לה
את היד ומסתכלת לה בעיניים. ייאוש. אני מסתכלת על הדברים שעל
הקרקע הופכים ליותר ויותר ברורים, בהתחלה ריבועים צבעוניים
ואחר כך כבישים, ואז מכוניות, ואנשים. מלמעלה כולם נראים אותו
דבר. הגלגלים יוצאים מהמטוס, כמו תינוק מהבטן, אוחזים בתוכם
כל-כך הרבה חיים, אם רק לא ישברו. המכה של הקרקע. להוציא את
התיקים מהתאים. קולות של צעדים על המדרגות של המטוס. אני לא
יודעת מה השארתי מאחור. את העבר שלי, או את העתיד. אבל הנה אני
כאן. לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר. לוקחת נשימה איתם. ייאוש.