עוד יום רביעי של החודש הראשון של תחילת כתה י',כבר על הבוקר
יצא לי לדבר עם המחנכת שלי,ליליאן,היא הבטיחה לי שתטפל בהקנטות
כלפיי,"היום בכתה אני אגיד לילדים על העונש שייקבל מי
שיציק,אבל אל תדאגי,אני לא אזכיר את שמך,אני כבר יודעת מה
לומר" אמרה לי ליליאן,ובכך הסירה אבן מליבי.
שעור חמישי,שעור חינוך,ליליאן הפרה את הבטחתה ואמרה:"מי שיציק
לעדי,אני אדאג שיוענש",ובכך הביאה לגל ירידות והשפלות
כלפיי,כמעט מכל ילדיי הכתה,בעקבות הזכרת שמי,ניצלו כל ילדיי
הכתה את ההזדמנות לתקוע סכין איפה שכואב. בעקבות המקרה צמח
מקרה נוסף,גרוע מהרבה משרשרת המקרים שהספיקו להתרחש כבר השנה.
מורן,ילדה מכתתי,הצביע ואמרה:"עדי מפריעה בשעורים,היא כל הזמן
רבה עם המורים על זה שהם שונאים אותה,היא דרמטית",בעקבות
דברייה השקריים,התעורר בי כעס,עצב וחרפה גדולה,"למה את
משקרת?למה?!"שאלתי אותה בבכי ובכעס מר,והיא לא מגיבה,רק צוחקת
מול פניי הכעוסות והעצבות,ואני כועסת אף יותר ושואלת אותה שוב
ושוב מדוע עשתה לי זאת,מאחר וכלום לא עשיתי לה,והיא בשלה,לא
מגיבה רק צוחקת ונהנת למראה הכתה שיורדת עליי ולא מפספסת אף
הזדמנות לתקוע בי סכיניים כואבים מנשוא.
"אולי כדאי שתצאי החוצה להירגע"הציעה לי ליליאן "החכמה",יצאתי
החוצה כשאני עם הפאלפון,צילצלתי לאמא,אולי כדי לדבר עם
מישהו,צעקתי וצעקתי,ואימתי שוב ושוב באיומיי התאבדות רק כדי
שתגיב בצורה בה אני רוצה שתגיב. קרוב אליי ישב ילד,קראו לו
רון,לאחר שאמא טרקה את הפאלפון בפניי,הוא קרא לי
לבוא,באתי,והוא שאל:"מה בדיוק קראה?" התחלתי לספר לו בבילבול
ובחוסר בהירות, "ספרי לי מההתחלה" ביקש,גוללתי בפני את
הסיפור,"שמעתי שאיימת שתתאבדי,וזה ממש מפחיד"אמר לי רון בדאגה,
"לא התכונתי להתאבד,אני סתם אומרת את זה תמיד כשאני
עצבנית"התודתי בפניו.
הוא הקשיב לי באמפטיה,ולאחר תום השעור מורן יצאה מהכתה,קראתי
לה ושוב שאלתי אותה:"מורן,בואי רגע,למה עשית לי את זה?"היא לא
ענתה,רק המשיכה ללכת והתעלמה,קמתי מהמדרגות,והלכתי
אלייה,ושאלתי אותה שוב את אותה שאלה החוזרת ונישנת,"עופי
ממני,סתלקי ממני,אל תיגעי בי, את דוחה אותי!"התריסה בפניי,ובכך
הביאה אותי להכותה, רצתי אלייה והתחלתי להפליא בה את
מכותיי,היא משכה בשערי,ואני בשערה,ואילו כל הילדים צעקו
והמשיכו להשפיל אותי,היו כאלה שעמדו מנגד ונהנו מ"ההצגה",והיו
כאלו שהפרידו ומנעו בעדנו מלהמשיך. יצאתי החוצה,למרבה מזלי
ליליאן הגיעה,מורן יצאה בעיקבותיי,"חולת נפש,מטורפת,תלכי מפה
כבר!" צעקה לעברי ואילו אני התחלתי לקלל אותה,עד שכבר ניגמר
כוחי,
הלכתי עם ליליאן לחדרה,לא הושעתי,רק שוחררתי
הביתה,ובבית,כמובן,ציפתה לי תגובה היסטרית מאמא. נישארתי יום
למוחורת בבית,וביום שישי,בשעור הראשון אילנה,מנהלת
השכבה,ניכנסה לכתה והרגיע את הילדים,והזהירה אותם,פן יפגעו
בי,אני כמובן לא הייתי בשיחה,אך בכל זאת הסקרנות דחפה
אותי,והצצתי בדלת ושמעתי את עידן אומא לאילנה,"אנחנו לא אוהבים
אותה..."
מהסיפור הזה אני למדה כמה חשוב שלמחנכת הכתה יהיה קצת שכל
בראש,ואני מניחה שאתם מבינים למה...