New Stage - Go To Main Page


יש רגעים שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואני לא מתכוון לימים
האלו שאני סתם זרוק על המיטה ולא יודע מה לעשות. אני מדבר על
אותם הרגעים שבהם.. שבהם אני רואה אותה. כן אותה. בכל פעם שאני
רואה אותה  אני לא יודע אם לרוץ לעבר הקיר של הכיתה ולדפוק
לעצמי את הראש או פשוט להגיד לה משהו. משום מה, תמיד אני בוחר
באפשרות השניה. אבל אני אף פעם לא אומר לה מה אני מרגיש כלפיה.
אף פעם. למה? לא יודע. אולי בגלל שאני סתם ביישן. אולי בגלל
שאני יודע שזה בטח חד צדדי.
ואז, בבית. אני שוב חושב על זה. על למה אני לא אומר לה מה אני
מרגיש כלפיה. אני מגיע לנקודת ההבנה הזאת שאומרת לי לקום אל
הטלפון ולהתקשר אליה. אבל אני נסוג ממנה. בטח רק בגלל הפחד
מהדחייה. אני יודע שעם כל שניה שעוברת לה בגלקסיה, אני מפסיד.
מפסיד אותה. אולי. והיא לא יודעת. היא גם לא תדע. אלא אם כן..
לא. זה אף פעם לא יקרה. היא לא תדע. היא פשוט לא תדע ש.. אני
אוהב אותה..



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/5/01 16:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דה ליטל פרינס

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה