----- Original Message -----
From: yoram levi
To: רוני

רווווווווני!! חזרת אלי! :)

כבר היו לי בראש כל מיני חששות. את גרה באיזור הזה של ירושלים
וכאלה (אני לא כל כך מכיר את האיזור, הא?) אז ישר חשבתי על
הנורא מכל. מה היה קורה אם חס וחלילה היית נהרגת בפיגוע או
משהו כזה?? איך הייתי יודע? -לא הייתי יודע! זה היה פשוט
נוראי! במיוחד בהתחשב בעובדה שכנראה הייתי שולח לך כמה
אי-מיילים די קשים על כמה שאת לא בסדר, ואחריהם, כמה שבועות
אח"כ, עוד כמה - מלווים בקללות עסיסיות כגון "תמותי אמן" ..

From: רוני
To: Yoram levi
re:...
אוי מיקו מיקו....
איך שהחיים מסדרים דברים, איך שלאנשים יש אינטואיציות ואיך
שהצגת את עניין הפיגוע כנוראי וובכן לא רציתי לספר לך כי אז
הייתי מתחילה גם להתבכיין לך בנושא, וובכן,  את הפיגוע בנתניה
בליל הסדר, אתה זוכר? אז יש לי קשר דיי ישיר למה שקרה שם,
ישבנו בשולחן מספר 13, עוד לא התחלנו לאכול ו... בום! באנו
שלש-עשרה אנשים וחזרנו עשרה, עצוב, כן... אחי "ניצל" בנס,
באמת, זה דווקא סיפור... בדיוק באותו ערב ישבנו בלובי ואחי
והחבר של בת דודה שלי (שנהרג) - אבי, דיברו על הדילמה שבלראות
מישהו חשוד, מה עושים? איך יודעים אם זה באמת מחבל? לירות? לא
לירות? זה ממש כמו בספרות שלמדנו על רמזים מטרימים... ממש
ככה... בקיצור כנראה שלא סתם עלה הנושא הזה באותו ערב, לפי מה
שסיפרו לי, (הם ישבו אחד לייד השני) והם ראו את אותו בנ'אדם
חשוד, ואני חושבת ששוב עלה נושא השיחה, ואז הם ראו את החגורת
נפץ, כשזז לו המעיל, (כל זה ואני לא ראיתי כלום) אבי כבר היה
עם האקדח בחוץ, עם האצבע על ההדק, ואחי התכופף להוציא את
האקדח, ו... זה בעצם מה שהציל אותו, כל השורה שבה הוא ישב,
כולם הלכו... בת דודה שלי שהכי אהבתי בעולם- סיון, בחורה
מקסימה.. באמת, אהבתי אותה מאוד ואני עדיין אוהבת מאוד,
(החיפושית הזאת שצילמת בבית של אודליה, אז יש לה כזאת על הקבר)
, עליה באמת אפשר להגיד , שהיא פרח שנקטף מוקדם מידיי, ביחד
איתה, אבי, שלפחות לא סבל בכלל זאת עשירית נחמה (סיון נפטרה
בניתוח) וגם אבא של סיון זאביק, הוא נפטר כמה ימים אחריי זה,
בתל-השומר, בהתחלה חשבו שהוא יהיה צמח, אבל כנראה שהוא החליט
שהוא ישמור עלינו מלמעלה, ביחד עם סיון אז הוא ... הלך.
אחי... איי... אחי הוא פייטר, שלושה שבועות בביה"ח, ניתוחים
בלאגנים, חורים כוויות כל מיני ברזלים שעדיין תקועים לו בגוף ,
לפני שבועים היה לו נתוח באוזן, ויכול להיות שעוד חודש יהיה
ניתוח ביד, אבל איך אומר אבא שלי, "אני שמח שיש את מי לנתח"...
כן, זו גם דרך להסתכל על זה... בכלל, חשבו שהמצב שלו יהיה יותר
גרוע, אבל הוא האמין בעצמו ות'אמת זה דבר שהחזיק גם אותו וגם
אותנו...
אנחנו , יצאנו עם פגיעות ... איך לומר? קלות? הלב, נשבר, הנפש
מצולקת, והגוף? הגוף כבר חידש את עצמו, הכויות עברו, לי אפילו
לא נשארו צלקות מהכוויות בפנים, לא רואים עליי בכלל, אבל...
כמובן שזה לא מנחם, סבא וסבתא שלי כבר באמת אנשים מבוגרים,
הרגישו לא בנוח שתמיד מזמינים אותם לארוחות בחגים אז הם הזמינו
אותנו לבית-מלון, זה היה גם ארוע כזה של גמלאים ומשפחותיהם...
ומסכנים, איך הם אוכלים את עצמם... מאוד קשה לראות אותם... אתה
יכול לתאר לעצמך... למרות שאני מקווה שלא  ושגם לא תדע איך.
ושלא יהיה לשום דבר כזה אף קשר אליך....
עברה חלפה לה כבר  שנה פלוס מאז... וזה כ"כ טרי  והמראות
בחלומות וגם התמונות שמרצדות בראש כשערים, אף פגישה משפחתית
כבר לא אותו דבר, זה תמיד שם, תמיד יושב ומעיק על הנשמה....  
אני באמת מצטערת שאני ככה מפילה את זה עליך בלי שום אזהרה,
אבל... לא יודעת, המילים שכתבת, שזה היה פשוט נוראי אם הייתי
נהרגת בפיגוע, זה פשוט .. כמו פרצה שקוראת לגנב, הייתי חייבת,
אני מצטערת, אתה הריי יודע דרך הכתיבה אתה גם מבטא את עצמך, זה
עוזר לפרוק...
לפני כמה זמן היו האזכרוץ של השנה והכל... והברז של הדמעות לא
נסגר, הכי כואב, באמת הכי כואב זה לשמוע את סבא שלי, בנ'אדם
משכמו ומעלה, בספטמבר הבא הוא יהיה בן 90, כל המשפחה שלו נספתה
בשואה, סבא שלי!!! סבא שלי חוזר על אותם משפטים מעל הקבר של
סיון וזאביק, אתם הייתם צריכים לקבור אותי והקול שלו צרוד ו...
אני כמעט קורסת, אני יכולה להחזיק את עצמי, באמת, אבל עד שהוא
מדבר, מאשים את עצמו, אני לא יכולה לשאת את זה.
אני חושבת שאני עדיין בהלם. וזה לא הסוף, אני פשוט לא יכולה
להמשיך