ובהפסקה הגדולה שוב יושבת על הדשא עם החדש של ניאל ויליאמס.
הכובע מסתיר את העיניים, ואפשר להסתכל לחצר בשקט. רק עדי וגיא
עומדים ליד הברזיה. הוא עושה מולה פליק-פלאק, והיא מתבלבלת
פתאום. אני מזהה את הרצון הזה שלה.
זה נראה שממש קל לרצות.
אותי מעניינות רק עיני הים הסוער של איזבל וניקולס שמאוהב בה.
הייתי רוצה לחיות איתם על האי. זה חלום יפה.
יש עוד עשרים דקות לשיעור. אולי אצליח לגמור פרק הפעם. אם יהיה
לי כוח.
אתמול היה קשה יותר. ברק והבנים הסתובבו כל ההפסקה מסביב. אני
לא יכולה לקרוא כשהם צועקים. גם הדמעות קצת מפריעות. אין לי
כוח לחשוב על זה שוב.
אני מתעטפת היטב בשל הלבן של סבתא. הכובע עף אחורה, אני מסדרת
אותו.
הם אפילו לא ניסו היום להוריד לי אותו. גם המורים ויתרו. זה
טוב, אין לי כוח היום.
וזה יום טוב, דווקא. נדמה לי שדרור חייך אליי היום בשיעור
מתמטיקה.
כששוב התבלבלתי על הלוח מול כולם. המורה הסבירה שוב, משאירה
אותי מולם, מול הלעג. איזה מזל שיש כובע ולא רואים עליי יותר.
ולמרות הכל, כשחזרתי לכיסא, היה לי נדמה שהוא חייך אליי בעידוד
כזה. שהוא לא צוחק ממני.
דווקא  לידו אני תמיד יותר מגושמת. נעלי הצבא הופכות להיות
כבדות יותר, האסטמה מתגברת, הגשר בשיניים נראה לי תמיד אימתני
יותר מהרגיל. לכן אני לא מחייכת לידו אף פעם.
ובדרך כלל הוא לא צועק  או צוחק. רק מציע לי סיגרייה, שאירגע.
אבל אמא בבית הספר. אי אפשר לעשן עכשיו.  
נקווה שהם לא ישימו לב שאני לבד כאן, ולא באמת קוראת. אין לי
כוח עכשיו.
עוד מעט צלצול. עוד שעתיים אני בבית, ואפשר להוריד את הכובע.
אני אמשיך לקרוא את החלומות של ניקולס בשיעור ספרות. לא כדאי
שאשתתף. הם יתרגזו שוב, וממש אין לי כוח.
אני חייבת להצליח לישון הלילה. ולא לכתוב שירים, ולא לחלום שוב
על האי שלי. שיהיה לי כוח מחר.  הרי הקיץ קרוב. צריך לסחוב עד
אז, כמו שאמא אומרת. הבחינות יגמרו ואז יהיו חודשיים שלמים בלי
הכובע. אני אוכל לצבוע לשחור סוף-סוף, אם אמא תרשה. זה יתאים
לי. כל כך מגרד לי מתחת לכובע. דרור עובר ומסנן קללה קצרה
בכיווני. בלי התראה, המחשבה של הדמעות מתחילה לי שוב.
אני פשוט רוצה הביתה. אין לי כוח.