כשהוא הלך זה לא כאב ולא הרגשתי כלום. לא אמרתי אוי חבל אוי
אני אתגעגע חשבתי שאולי יהיה קשה אולי יכאב אבל כלום, לא אזיז
לי.
ועכשיו אחרי שבוע שלא ראיתי אותו אני עדין לא מתגעגעת אין בי
את הוואו הזה אני לא רוצה לראות אותו לגעת בו, כלום. עכשיו אני
שואלת את עצמי, למה זה, בגלל שאני לא אוהבת אותו או כי אני לא
בן אדם כזה שמתגעגע או לא בן אדם שמתאהב.
אני יכולה להתאהב בכלל? אני מהאנשים האלה...
נראה לי שלא.
אף פעם לא הפריע לי להיות לבד, אני אוהבת להיות לבד. לא מפריע
לי שאנשים הולכים ולא מפריע לי שאנשים באים. טוב לי עם עצמי
סתם ככה. אני לא צריכה חבורה סביבה כדי לדעת מה אני, אני לא
צריכה מישהו שיהיה לי גב, מספיק לי הגב שלי. אני לא צריכה אותם
כדי לדעת מי אני, אני יודעת מי אני או לפחות נדמה לי שאני
יודעת.
הרי בסוף- בסוף, בסוף זה אתה מול עצמך זה לא אתה מולם זה לא
אתה נגדם זה אתה עם עצמך ונגדך. את הדין אתה בדיעבד נותן להם
אבל בעיקרון המצפון הוא שלך הייסורים הם עליך החרטות הם שלך.
אז מה הקטע באהבה? מה הסיפור? למה צריך אותה? מה היא נותנת?
אושר? סיפוק? כאב? לדעתי כלום לא זה ולא זה. לא כואבים בגללה
ולא שמחים איתה. זה סתם משהו שהמצאנו, מין מכה כזאת שהאדם נתן
לעצמו. (אולי זה מגיע לנו)נראה לי לפחות שלאהבה אין תכלית אין
סיבות ואין חוקים זה רק מין מילה כזאת שאנשים צריכים להגיד שהם
מרגישים....