הרבה ריקנות וחוסר משמעות
והמוח ריק ממעש
גם אם אני אוהבת זה בכלל לא ממלא, אולי כי ככה במידה הזאת לא
מקבלת חזרה מה שאני רוצה וחושקת ומתגעגעת.
וכל כך הרבה פתאום נראה טיפשי ולא חשוב, אני רק מחפשת, כמו
שמחפש את התשובה...את האהבה שלה.
כי אני כבר לא מיוחדת בעיני אף אחד, גם לא בעינייה.
והכל קשור אליה, כל חשיבה וכל מעשה
אני כבר עמוק מידי שם אבל בכלל לא מספיק עמוקה בשבילה.
ומסתבר שאני מאוכזבת יותר מתמיד. מעצמי.
ויותר קל לי לחייך ולקרון, אבל עכשיו אני מבינה, ועכשיו אני
מרגישה את הריקנות, שאין לי מספיק וזה לא מספיק, אני רוצה לקבל
יותר, אהבה, מכולם, וממנה.
והדמעות אולי לא צריכות לבוא, כי אין לי פסימיות בלב, אולי רק
עצבות וחסך גדול מידי.
זה כבר כל כך כואב ומעיק לשמור בבטן יותר מששמרתי אי פעם.
וכבר נמאס לי לפחד אבל קשה מידי שלא
אני רק מבקשת שתאהב אותי במידה שאני אוהבת אותה.
יותר משניתן להעלות על הדף, כי קשה כשהיא לא איתי, כשהיא נוגעת
באחרים, כי אני שומרת הרבה עכשיו בבטן, ואני אנוכית כי אני
צריכה אותה, אני רוצה אותה רק לי.