את שברי אותו בוקר, איפרת
אל תוך ספל קפה מוכתם
בשאריות האתמול,
בשפתון אדמדם.
את רסיסי הזריחה אספת אליך,
סירבת לחלוק
כמו
ילד קטן

רטובה עוד הייתי
מהטל שירד
וממה שכן חלקנו
לילה קודם
במנהג עתיק של ילדים גדולים

עייפה בשביל לדבר
מבוהלת מכדי לשתוק
האמצע שמצאתי:
לחישה
שגם אותה ,כן,
אספת אליך עם פני הפוקר שלך
שהשתנו לפני בקיעת השמש את הענן,
לפני פציעת השחקים היומית
וסנוור:
עיניך העצומות בעצלנות
ועיניי השואלות.

לא היה ממה להתרגש באמת,
כבר מזמן הרצתי סרט כזה בראשי
אפילו נתתי לו כותרת באיטלקית
ואיישתי את התפקיד הראשי
ובכל זאת. לחישה
וצרידות
ואפר חלום בתוך בוץ של "עלית"

הרחוב התעטף בצבעי צהרים בוהקים
האוויר התנשף ,
צהרים חמים.
כנראה שלא הייתי
צריכה ללוות אותך

דחפים

רק עד הדלת
עד סוף המדרגות
עד האוטו
עד תמיד

כמה טוב שמישהו בינינו החליט
ושהלכת
סופית.
סופית
הפנתי עצמי חזרה
כמו אשת לוט

אבל
בניגוד אליה
לא הסתובבתי לראות

למרות ש...

שיותר הפחיד אותי לצפות
בגווך המתרחק
ממני אל הנצח
מאשר שאהפך ואהיה במקומי,
לנציב של מלח