זה קשה להגיע לנקודה הזאת, בה מבינים ששום דבר כבר לא יהיה
אותו הוא הדבר. כי תמיד מקננת בך התקווה הזאת שאולי הדברים
יחזרו לחיים והכל יהיה כשהיה: מוקפת באותם אנשים מפגרים והם
יעצבנו אותך כתמיד ורק תתפללי ליום הזה שכל זה יגמר.
והנה זה נגמר ושום דבר לא ממלא את חייך. וכל שנותר לך הוא
הדמעות, ועכשיו גם הן לא מספיקות, כי כמה, כמה כבר אפשר
לבכות?
ספר אחרי סרט אחרי ספר ושקיעה בדמיונות, שיחות שלמות שמתנהלות,
אבל זה רק אצלך בראש.

זה נחת עלי אתמול אחרי הצהריים. מלי נפרדה מאמיר ומשום מה
הרגשתי קצת אשמה.
"לא נמאס לך ממנו?" הייתי שואלת שוב ושוב.
"ארבע שנים עם חבר ראשון?" - קנאית שכמותי.
ואתמול היא אמרה לי - "כבר חודש אנחנו פרודים, לא ידעת?"
ואיך יכולתי לדעת? תקועה בחדר המפגר שלי כל היום, עם הספר
המפגר שלי והמוזיקה המפגרת שלי, ומנותקת מכל מציאות הגיונית
ורק מהרהרת במותי שלי, מתענגת על הסבל שאגרום, אם בכלל.
שוכבת במיטה הספוגה בריח טרפנטין מנסיונות נואשים לתפוס איזו
מוזה ולהכריח אותה לשכון בתוכי ולצייר דרכי. הניוון גורם לי אי
אילו כאבים ראומטיים, כמו איזו זקנה מחורבנת אני מתפוררת. ואז
פתאום מתקשרת מלי. "מאסתי בזה" היא אומרת לי, "הוא דווקא לא.
הוא בכה קצת" אני מחייכת, כי אני שונאת אותו.
ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת אני מרחמת עליו קצת, אבל בעיקר על
עצמי, כי אם הם כבר לא, אז גם אני לא, וכלום, כלום לא יהיה כמו
שהיה וכלום לא יהיה כמו שאני רוצה, בעיקר, כי אני לא יודעת מה
אני רוצה.