זה היה אחד הקרבות הקשים ביותר שהשתתפתי בהם.
היינו רק עשרה. היה עוד אחד שנשאר לשמור.
כדור שרק ועבר ממש לידי. מזל שהוא לא פגע. האויב הערבי המטיר
עלינו כדורים בקצב מסחרר. אני לא יודע כמה זמן עבר אבל אני
מעריך שפחות משעה, כשהוחלט על הפסקת אש.
הפסקת האש לא נמשכה זמן רב ומייד הקרב חזר לאיתנו.
הערבים המשיכו להטיח לעברנו כדורים בזה אחר זה. עוד אחד. ועוד
אחד.
פתאום אחד הכדורים פגע באלי בראשו והוא צנח מייד. שמעתי את
המפקד צועק "פצוע!!!". הכל נעצר לרגע בזמן שהחובש רץ לכיוונו
של אלי. הוא טיפל בו במשך כמה רגעים ומייד אלי, כמו חדש, חזר
ונעמד לצידי.
"התקפה", המפקד צעק, "התקפה", ואנחנו ידענו שאין ברירה אלא לתת
את כל מה שיש לנו. רצנו קדימה בהסתערות אדירה ונכנסנו אל שטח
האויב. ראיתי את חבריי מעיפים כדורים וידעתי שהגיע תורי. יריתי
את הכדור מבלי לחשוב... ופגעתי.
לפתע ראיתי עשרות אלפי אנשים מתרוממים מסביב בשאגה אדירה.
חבריי רצו לעברי ושמעתי את הכרוז: " ישראל 1 - ערב הסעודית 0
".
שמעתי את השריקה שמסמנת את סוף הקרב וידעתי- ניצחנו!