צפיתי בחדשות שמונה ופתאום מצלצל הטלפון.
כמו כל פעם, אני ישר קופץ מהמיטה, מכבה את הטלויזיה ומרים את
השפורפרת.
"הלו?" שאלתי באפטיות משהו.
"קובי?", נשמע כל נשי ומהוסס מעברו השני של הקו.
ישר הבנתי שמדובר בסוכנות מכירות. הרי אף אחד שמכיר אותי לא
קורא לי קובי.
"כן." השבתי, הפעם באדישות יתרה בהרבה.
מסתבר שהיא מאיזה מועדון-התיאטרון ומשום שיום הולדתי קרב ובא,
היא רצתה שהיא וכל שאר הכוסיות במודעון-התיאטרון יערכו לי שם
את יום ההולדת ביום שישי הבא!
איזו שמחה ואיזה ששון. לא יכולתי להחביא את ההתרגשות.
אמרתי לה "כן, זה נשמע לי ממש ממש טוב. אבל.. את מבינה.. יש
לי כזה חוק."
אמרתי את המילה חוק כמו שוטר חמום מח שמת לתפוס את קורבנו הבא.
היא עדיין היתה באשלייה שתצא לה מזה מכירה והשיבה בסקרנות
מזוייפת "איזה חוק?".
אז אמרתי לעצמי, "טוב, היא ביקשה את זה."
לקחתי נשימה מאד עמוקה ואמרתי:
"טוב, אז הכל התחיל כשהייתי מאד קטן, לפני הרבה שנים. הייתי בן
שנה בדיוק והורי תכננו לחגוג לי את יום ההולדת הראשון. הזמינו
הרבה אורחים, הלבישו אותי בחולצה קטנה וצבעונית ושמו מוזיקה
תזזיתית של אמצע שנות השמונים. ערב הגיע. כל האורחים באים
ומביאים איתם מתנות ואני מתחיל קצת להשתעל. בעיצומה של המסיבה
אני כבר משתעל ממש הרבה, וכמעט נעשה כחול. אבי מחליט שזה כבר
יותר מידי, ולוקח אותי לבית החולים. שם סיפרו לו שאם היה מביא
אותי מאוחר יותר בכמה דקות הייתי נפטר. כמובן שלי בתור תינוק
בן שנה זה לא כל כך שינה באותו זמן אבל אחרי כמה חודשים באוהל
חמצן נראה שהיתה לזה השפה דסטרקטיבית על הורי.
את שם?"
היא היתה שקועה בסיפור שלי וענתה כאילו תקעתי בה אצבע "כן כן
המשך".
אז המשכתי: "טוב אז ההורים שלי היו קצת מהוססים, אבל לא ייחסו
לאירוע משמעות קוסמית מיוחדת. הגיע יום הולדת מס' שניים וכולם
התרגשו שוב. לנוכח האירוע של שנה שעברה כולם היו קצת מתוחים
אבל לא חשבו שיש קשר בין הדברים. ההורים שלי היו עסוקים בהכנות
ליום הולדתי השני, שיהיה יותר גראנדיוזי מהראשון, בכדי לפצות
על מה שקרה. אני שיחקתי עם אחותי על יד המדרגות, ובדיוק הייתי
על ההליכון שלי. אחותי החליטה שהגיע הזמן לפתוח את השער שחסם
את המדרגות מפני ההליכון, וכך מצאתי את עצמי מחלוצי הספורט
האקסטרימי החדש לטף. אז התגלגלתי מכל המדרגות עם ההליכון שלי,
ובאורך פלא ביזארי לא חטפתי מכה בראש. ההורים שלי אחר כך ידעו
לספר שהם מצאו אותי כמו סמרטוט מוטל על הרצפה בעוד אחותי רוקדת
וקופצת מסביבי. בבית החולים קראו לזה נס משמים, ותהו שמא הורי
מתעללים בי.
ההורים שלי כבר היו מבוהלים. הם לא ידעו מה לעשות. בהחלטה קרה
הם החליטו שזהו, אני יותר לא עורך ימי הולדת, לפני שמשהו נורא
יקרה. הייתי בן שלוש, בן ארבע, כל הילדים בגנון חגגו ימי הולדת
ורק אני אמרתי שאני שייך לבני יהווה לכן אסור לנו לשמוח. זה מה
שההורים שלי אמרו לי לומר. בהתחלה אנשים פשוט לא הבינו מה
אמרתי והתעלמו, אבל כשכבר הייתי בבית הספר זה הפך אותי
לאאוטסיידר.  היתה פעם אחת בכיתה ו' שאיזה ליצן בכיתה שלי
החליט שכל יום בשנה יעשו לי יום הולדת. אז כל פעם שנכנסתי
לכיתה הם היו שרים לי 'היום יום הולדת' ו'כי הוא בחור כארז'.
בכלל לא הייתי דומה לארז. זה היה נורא. לא ידעתי מה לעשות.
בסופו של דבר פניתי ליוצת בית הספר ואמרתי לה שכואב לי ואני לא
מבין למה דווקא לי זה קרה. איזה עוול עשיתי.
היא אמרה לי להרגע ושאלה למה אני לא חוגג ימי הולדת. נתתי לה
את הרוטינה הקבועה, שאני מבני יהווה... היא לא האמינה לי, כי
חבשתי כיפה. היא החליטה לערוך שיחה עם ההורים שלי ושכנעה אותם
שאין שום קשר בין מקרי הכמעט-מוות שלי בימי הולדת לבין חגיגת
ימי ההולדת. אז בהיסוס רב כשהיד על הטלפון לאמבולנס קצרה,
חגגתי את יום ההולדת השנים עשר. אפילו קנו לי חליפה והזמינו
ליצן.
כל הילדים באו ושרו שירי ימי הולדת, שהפעם נראו נדושים מתמיד.
הרגשתי רע, אבל לא יכולתי לומר מה בדיוק יקרה. גם העובדת
הסוציאלית באה והביאה איתה עוגת פרג מיוחדת. אכלתי מן העוגה
ופתאום נעשיתי אדום לגמרי. התחלתי להתרגרד כמו אחוז טירוף והיה
לי חום גבוה. מיד 'טסנו' לבית החולים והתברר שאני אלרגי למרכיב
כלשהוא בעוגה של העובדת הסוציאלית. לקח לי בערך חודש להתאושש
והרופאים אף ציידו אותי במזרק מיוחד שעליי להשתמש בו אם זה
מתרחש עוד פעם או שאני אבלע את הלשון שלי. אפילו בני הכיתה באו
לבקר אותי בבית החולים, אבל הפעם ההורים שלי הזהירו אותם לא
לשיר שירי יום הולדת. הייתי עצוב כל הזמן, אפילו שידעתי שאני
לא בסכנה מהאלרגייה. ידעתי שזהו. עכשיו זה בטוח. בחיים לא אוכל
לעשות יומולדת בחיים שלי, אלא אם כן אני רוצה למות.
מאז יש לי חוק. אני לא חוגג ימי הולדת."
שאלתי אותה אם היא עדיין מקשיבה, היא היתה המומה ופעורת פה,
ובקושי הצליחה להוציא "כן".
המשכתי: "וכך השנים עברו להן והמשכתי להיות המוקד לצחוק כיתתי.
כולם חגגו להם ימי הולדת, הזמינו ליצן, אחר כך זה התחלף לדי
ג'י, ויש כאלה שאף הזמינו חשפנית לא מזמן. אבל לא אני. כל שנה
היה שקט גמור בזמן היום הולדת שלי ואף אחד לא הזכיר את זה.
ההורים שלי פשוט קנו לי מתנות שבוע אחרי וחיבקו אותי בעוד
שיורדת לי דמעה על הלחיים. זה היה כל כך עצוב. במרוצת השנים
אמרתי להם שלא ייקנו לי יותר מתנות, כי זה רק מעציב אותי.
הרגשתי כמו האנשים שיש להם אלרגייה לאוויר והם לא יכולם לצאת
החוצה."
היתה דממה על הקו למשך כמה דקות ואז היא אמרה "וואו זה כל כך
עצוב, לא ידעתי... אני מצטערת. אנחנו בסך הכל חברת טלמרקטינג
פשוטה, לא אומרים לנו בכלל פרטים על הלקוחות, אני מצטערת."
"זה בסדר אמרתי, רק אל תטרידו אותי יותר בבקשה."
"בסדר, סליחה." היא אמרה וניתקה.

הדלקתי בחזרה את הטלויזיה.