היא ישבה שם. היא ישבה שם ובכתה. היא ישבה שם, על המיטה שלה,
שלפני פחות מחודש שכבה עליה אישה נוספת מלבדה. אבל הפעם, היא
ישבה שם לבד.
היא ישבה שם לבד ובכתה ומעליה התנדנדה המנורה, כאילו היא עזבה
רק לפני דקות אחדות, אחרי המריבה הגדולה.
 

זה בכלל התחיל מזמן, באותה מסיבה שבה הן הכירו.
היא לא רצתה ללכת אליה בכלל, אבל בסוף, כמו בכל הסרטים היא
הלכה והן נפגשו. זה היה ממש קליק ממבט ראשון.
אז הן התחילו לצאת והקשר ביניהן רק התהדק עם הזמן.
ואז המריבה ההיא הגיעה. היא היתה בעצם בלתי נמנעת.
תמיד הן התווכחו על זה, "כמה זמן את יכולה להסתיר את זה מהם?"
תמיד היא שאלה אותה.
עד אותו יום, שהכל התפרץ, שהשאלות הפכו לצעקות ולצרחות ולהטחות
ובסוף לקללות. היא התעצבנה, טרקה את הדלת ועזבה.
והיא, נשארה שם ומעליה המנורה התנדנדה.
מעליה המנורה התנדנדה כמו לפני פחות מחודש כשהיא עזבה.
והיא, היא ישבה שם לבד, במיטה, והחליטה. היא ניגשה אל המגירה,
הוציאה את האקדח שלה, המזכרת היחידה שנשארה לה ממנה, הכניסה
אותו לפה. ולחצה על ההדק.
ואז, אז נדלקו כל האורות, התחילו התלחשויות והמסך נסגר.



"אחלה סרט זה היה, לא? סוף קצת עצוב, אבל אחלה סרט."