טורטוגה, רפאל ד.מ.ל., 1948 - שמו המאומץ של טדי בלום, צייר,
פסל ואמן מושגי. מפיץ במכוון גרסאות שונות בדבר מוצאו, אולם
ככל הנראה נולד בהונגריה  ובגיל צעיר היגר עם הוריו לישראל,
משם נדד למדינות נוספות. תערוכתו הראשונה  הוצגה ב - 1968
בלונדון, בגלריה פרטית, וכבר בה התבלטו כמה מאפיינים שהוציאו
לו מוניטין בהמשך חייו האמנותיים: נטייה חזקה לפרובוקציה,
מעורבות חברתית- פוליטית, וניסיון מתמיד לבטל את הפער שבין
האמנות לחיים. בתערוכתו הראשונה  נדרשו המבקרים ללבוש חלוקים
פסיכדליים, והתמונות הציגו מנהיגים ידועים, אנשי  כלכלה ואילי
הון בעירום. מהתחלה נאיבית יחסית זו התפתחו יצירותיו לכיוונים
שונים שרובם כללו אינטראקציה מירבית עם קהל המבקרים: בין השאר
בישל ארוחות למוזמניו, ואחר כך גילה  להם את מרכיביהן הבלתי
שכיחים; הציף את אולם התצוגה בריחות קשים של שפכי תעשיית
העורות, ועוד. לצד ההדים השערוריתיים שיצרו עבודותיו, זכה
להתייחסות רצינית וחיובית מצד מבקרים ואנשי אקדמיה, ועבודתו
הוגדרה מעמיקה, מקורית וחשובה.

ציון הדרך החשוב ביותר של דרכו האמנותית התרחש ב -1984. הוא
שכר מבנה באזור תעשייתי ישן ושיפץ אותו לצרכיו; אחר כך שלח
הזמנות אישיות לאנשי אמנות ומבקרים, אנשי תקשורת, פטרוני אמנות
ואספנים. בהזמנות נתבקשו כולם לשמור על סודיות מוחלטת , שכן
ההזמנה הינה אישית, וכזאת  תהיה גם ההתמודדות עם היצירה. השעות
שננקבו בהזמנה היו שונות מאדם לאדם והן נפרשו על פני שלושה
ימים. לא היו כל פרסומים על התערוכה. נוצרה אווירת קונספירציה
שהמוזמנים שמחו לקחת בה חלק.

כל מוזמן שהגיע לאתר ההתרחשות, שלא היה משולט או מסומן, נתקל
בדרכו בצמדבריונים, הוכה באכזריות והושלך לתא-כלא עם קירות
בטון, שעל קירותיו תמונות קיטש זולות של מלאכים ורדרדים
ושמנמנים וזוגות אוהבים, ומסכי טלוויזיה שהקרינו ללא הפוגה
קטעי אלימות ורצח אותנטיים, ששודרו במהלך השנים בערוצי
הטלוויזיה ברחבי העולם. המוזמנים הורעבו, נלקחו ל"חקירות"
שבמהלכן הוכו ועונו.  סגל "בית הכלא" הורכב מאנשים שהובאו
למטרה זו ממדינות שונות, שם עסקו גם כן בתחום פעילות זה. האמן
שכר את שירותיהם המקצועיים תמורת שכר גבוה.

מבקר אמנות נודע שעונה באמצעות  מכות חשמל באשכיו, מת מהתקף
לב. בעלת הון אחת, אספנית  ואפוטרופסית של אמנות, שנאנסה על
ידי כמה סוהרים, התאבדה  בכלאה. אלה היו הקורבנות בנפש, אולם
כמעט כל מבקר סבל מנזק גופני ונפשי  בדרגות שונות של חומרה.

כעבור יומיים התרוקן הכלא המאולתר, זמן קצר לפני שהגיעו חוליות
החיפוש הראשונות של המשטרה. החקירה לא היתה מסובכת, וטורטוגה
נעצר. בחקירתו  הבהיר לשוטרים מהי התפיסה האמנותית המנחה אותו
והסביר כי חקירתו אינה  אלא המשכה המתוכנן של התערוכה - הוא
ברך אותם על שהם לוקחים חלק בהליך אמנותי-יצירתי חשוב.

מפתיעה ומחרידה מכל היתה העובדה שכמעט ולא הוגשו תלונות מצד
הנפגעים. עבור חלק מהאנשים שעברו את החוויה הקשה, היתה התערוכה
בבחינת נקודת-מפנה  מרכזית במהלך חייהם. חלקם שינו קריירות
ואורח חיים בעקבות התערוכה; מומחה  נודע הצטרף לקומונה והתמסר
לגננות, אחר פנה לפעילות פוליטית; אשת חברה  ידועה תרמה הון רב
ל"אמנסטי" והקדישה את רוב זמנה לעבודה התנדבותית  בתפקידים של
גזברות וחשבונאות של ארגוני צדקה. התביעות היחידות באו מצד
נפגעים עקיפים - בני זוג וקרובים שנושלו מירושות או סבלו באופן
אחר מהשינויים
החדים שעברו על נפגעי הטראומה.

כתב האישום הוגש על ידי המדינה ונוסח בפורמליות משפטית. נאומי
ההגנה, לעומת זאת, נישאו על ידי האמן עצמו, שזכה ליעוץ משפטי
ממשפטן בכיר והיה בהם ברק  ותיחכום. אם לסכם בקצרה את עמדתו,
הטיעון התבסס על ערך החופש האמנותי  ומתיחת גבולותיו. בקווים
כלליים, זה היה טיעונו: במאה העשרים הוגדרו מטרות  האמנות
פעמים רבות, וברור ומקובל שאמנות איננה חוויה אסתטית גרידא; גם
בעבר
הרחוק נועדה לרגש ולהסעיר את הצופים בה, ולהעביר מסרים קשים.
ציורים  קלאסיים רבים עוסקים במקרי טבח ומעשי אכזריות, ואין
טעם למנות את כולם, די  לומר שהנושא הדומיננטי ביותר באמנות
המערב הינו תיאור של מעשה עינוי  והתעללות - צליבת המשיח; אין
להכחיש שיצירות כאלה עשויות לגרום זעזוע, סיוטי  לילה, נזק
נפשי וגרוע מזה. על הקרבה והגבול הדק שבין נזק נפשי וגופני
מעידות  פסיקות רבות מאד העומדות על כך שפגיעה באדם עשויה
להיות חמורה ביותר גם  מבלי שיגעו בגופו; יתרה מזו, כיוון
שהאדם הינו יחידה פסיכו-פיזית, לפגיעה נפשית  יש בדרך כלל
השלכות פיזיות מדידות, כמו עליית לחץ דם והאצת דופק, עליית
ריכוז  האדרנלין ושינויים פיזיולוגיים אחרים, מהם מסוכנים
לטווח קצר וארוך. איש לא  יעלה על דעתו לפסול את כל יצירות
האמנות שנעשו אי פעם בגלל הנזק המשוער  שלהן. טורטוגה הוא אמן
מוערך  ומוכר מזה שנים, וביצירה זו פרץ אמנם פריצת דרך
אמנותית חשובה, אבל לא חרג מהדרך שהתוו לו אמנים דגולים רבים
מן העבר.  הפגיעה שפגע באורחיו אינה שונה במהותה מזו שפגע
פיקסו בצופי ה"גרניקה", אם  לנקוט רק דוגמא אחת. לחילופין,
ובנוסף לכך, גורם מרכזי כאן הוא הכוונה: גם אם  יוכח שהפגיעה
חרגה מן הסביר, לא היתה כוונת זדון. להפך - ויוכיחו גם עדי
ההגנה,  שהם הנפגעים עצמם - הכוונה היתה להעניק חוויה אמנותית
טוטאלית, מזככת,  נשגבת ועמוקה; ומטרה זו הושגה במלואה.

טורטוגה זוכה מרוב ההאשמות. ביציאה מאולם המשפט הותקף על ידי
האמן פליקאנו (ע"ע) שהיכה בו באגרוף, שבר כמה משיניו ופגע בעצב
שגרם לו שיהוק בלתי  נשלט אחת לחמש שניות. טורטוגה תבע את
מתקיפו וזכה בפיצויים בסך 1.3 מליון  דולר. ביציאה מבית הדין
חבט בו יריבו פעם נוספת והביא את המצב לתיקונו , במחיר  שתי
שיניים נוספות.

מאז האירוע מתרכז טורטוגה בציור אקוורלים מיניאטוריים של נופי
-ים, יצירות שלא זכו עד כה להכרה והערכה בקרב חוגי האמנות.