היא ליטפה את ידי ומיצחי. היא שמה לב שאני שקטה יותר מהרגיל.
אבל היא לא שמה לב שמשהו מת בתוך...

"הכל בסדר נורי?! יש משהו חדש?! יש משהו שאת רוצה לספר לי?!"
"לא. לא שעולה בראשי כרגע..." הדמעות כבר על קצה העיניים
מוכנות לנטוף... הרגשתי לא בסדר כי רציתי לספר לה מה כל כך
מציק לי... רציתי להגיד לה שיש פעמים שאני רוצה שהם יפרדו כבר,
שיחיו כל אחד בנפרד... רק כדי שהיא לא תבכה. אבל מנעתי בעדי.
"אולי אני אכין לך כוס תה חם?!" היא שאלה שוב.
"דיי כבר... רדי ממני. אני רק רוצה להיות לבד... תני לי להרגע
לכמה דקות בשקט."
"אבל למה את בוכה?! כל היום את בוכה ולא מוכנה לספר לי מה עובר
עלייך. אני אמא שלך. אני רוצה לעזור לך... להיות לצידך..."
"אז אני לא מעוניינת בכך" הפצרתי בה בטון לא מתחשב. "עכשיו את
יכולה בבקשה לעזוב אותי בשקט?" היה לי כל כך קשה להגיד את זה
כי רציתי שהיא תשאר ותחבק אותי... שתלטף את ראשי כמו שהיא
הייתה עושה כשהייתי קטנה...
היא נפגעה כל כך ויצאה בלי לומר עוד מילה. רציתי להכאיב לי עוד
פעם. למה אני גורמת לה לסבל?! גם ככה מספיק קשה לה... אבל
הייתי צריכה את השקט שלי... רק אני ועצמי. לבד.

כעבור שעתיים קמתי, מצאתי את עצמי שפוכה על המיטה שספר השירים
שלי ביד וכל הדפים הנותרים עפים ממנו בגלל הרוח מהחלון.
צעקות. הכל כל כך מוזר וקשה. עוד פעם צעקות. ופחד...
פתחתי את הדלת. הם שוב רבים... זה היה כבר צפויי... זה כבר
הרגל שלהם כל יום שישי לריב... ואני נוהגת להתערב... מנסה
להפריד כוחות.
עכשיו הוא אמר שהוא ירביץ לה... ללמד אותה לקח... אני נלחצתי.
ודפקתי את הצעקה של החיים שלי:
"אולי תסתמו כבר פעם אחת לשם שינויי? לא נמאס לכם לריב כל
היום? מצידי תלכו כבר אל הרב ותגמרו את זה בגירושין או מה שבא
לכם. אתם לא מבינים שזה מביס אותי?! דייי כבר
דייייייייייייייייייי!!!"


שניהם הפסיקו לריב. ידו הייתה עדיין באויר. מוכנה לנחות עליה
במהירות. הם הביטו בי ונראה לי דווקא שזה עבד.
שבוע למחרת הם כבר היו פרודים. גרושים. בגללי.