הקוקייה מתקתקת ארבע לפנות בוקר. ואנחנו יודעים מה מצפה לנו
בארבע לפנות בוקר. שינה טרופה שינה עייפה שינה חלומית שכזאת.
נעימה ביותר. אנחנו יודעים שאתה גם כן מכיר את השינה הזאת. קשה
לנו לשער על מה אתה חולם. אבל אנחנו יודעים את החלומות של
עצמנו. והיום. גם אתה תדע את החלומות שלנו. הפשטות שבלרכב על
טרקטור באמצע שדה אינסופי מדאיגה אותנו. אנחנו חורשים את השדה
עד שמתגלה אינסוף של אדמה חומה. אנחנו זורעים את האדמה. אנחנו
משקים אותה ואוהבים אותה. מן הבאר אל הזרעים. והליטופים שלנו
מגדלים את העצים. ומגדלים את השיחים. ואת היערות ושדות חיטה.
ומן האדמה נולדים הסוסים ונולדות הפרות והציפורים שעפות
בשמיים. ואנחנו ישנים מתחת לאחד העצים שבשדה. והטיפות הקטנות
מעירות אותנו השקם קום. והשמש מאירה את דרכינו בין הפרחים.
והדבורים משקות אותנו בדבש והאדמה מטביעה אותנו בפירות
המתוקים. קשה לנו שלא לדאוג. אבל אנחנו אוהבים את השיגעון הזה.
קולן של הציפורים יפה לנו כל כך. זורעים את האדמה וקוצרים את
היבולים. נעים לנו בצלה של השמש העולה מן ההר. זוהר של טיפות
דבש על הריסים. הפשטות הזאת שואלת אותנו - ומה אנחנו נעשה הלאה
ואנחנו לא יודעים. והפשטות הזאת שואלת אותנו - מה איתנו ואנחנו
לא יודעים. חלומות קטנים כאלה. זה אנחנו. או שאולי זה הפרפרים
הקטנים שבתוך העיניים של המלאכים.
המלך - הוא גדול ועצום. השמש בו שוכנת. והירח מאיר את עיניים
שלו
הזוהרות. פעם המלך שלח לנו איגרת. הוא כתב לנו - להתעורר. או
שבעצם זהו הטרקטור הגדול שמעיר אותנו השקם קום. ואולי זאת הרוח
העצומה שורקת לנו שירי בוקר. לא. זה הטיפות הקטנות של הגשם
נוחתות ישר לתוך העיניים הסגולות של המלאכים. או שאולי זה
העיניים שלי בעצם.