הגשם הראשון של נובמבר,
סטר על פני קילוחי נעילה.
שום מקום רץ אחרי לכל מקום.
כמו ירח שותק
שנצמד אל עטיני הערב.
זה אני המהלך בלילות
מדדה, בנעלי החושך.
נערך על גבולות החורף
על אופק הדמדומים.
הלכתי שם לזרוע
אור
בתוך חלונות העלטה
תמיד הייתי במקום
שהייתה שם מלחמה
שם ירו מילים קשות
מתוך תותחי הזמן.
שם מגדלור הפוך מתלפט
אותות מצוקה.
צעדים אחרונים ברחוב
מתופפים עצבות על
פיסת עור בוכיה של חוף.
כל היום אתה דוחק את זה
ובסוף אתה נדחק בזה
סתם עוד, תפרחת נירות ניאון
בתוך ציאלוני הזמן
הגשם הראשון.