אתה מתעורר בבוקר, כולך רענן ומאושר להתחיל את היום החדש. אתה
נכנס לחדר האמבטיה, שוטף את פניך ואיך שאתה בדרכך אל הכנת
הקפה, האצבע הקטנה של הרגל נתקעת בפינת הקיר. אתה מתפתל
מכאבים, חושב שכל העולם נגדך ויודע שהעתיד היומי לא מבטיח
טובות.
אתה מכין את הקפה, מצית את הסיגריה, נרגע. אתה לוקח לגימה
ויורק אותה על עצמך בזעם. הקפה מר ושורף לך כל חוש טעם שאי פעם
היה לך. אתה מקלל את עצמך, את החיים וחוזר לשגרת היום. כמובן
ששניה אחרי שיצאת מהבית תגלה ששכחת את המפתח, או כל דבר אחר
וחמש דקות אחר כך תגלה שמתחיל לרדת גשם, למרות שכשהיית בבית
היה יום שטוף שמש. שערך נרטב, גופך רועד וזועק לרחמים, אתה
מחפש מחסה, אתה רוצה למצוא שלווה, אך אירועי היום והגורל אינם
בידייך. בשלב זה אתה מתחיל להרגיע את עצמך: "אין כזה דבר ימים
רעים. זו סתם אמונה תפלה. הכל יהיה בסדר, אני צריך רק לקחת את
עצמי בידיים", ואז אוטובוס גדול מעיף מן הכביש הישר אל פניך
ובגדיך, שלולית מים עם בוץ. אתה חייב לעלות להחליף בגדים, אבל
אתה חייב להגיע לשיעור ("שילמת על זה", עולות מלותיו של אבא).
אתה מאמין שתספיק, אתה מאמין שאתה יכול, "אל תוותר, אתה
תצליח", אתה אומר לעצמך. אתה עולה במדרגות בריצה ומחפש את
המפתחות תוך כדי ומועד מספר פעמים. האמונה עדיין קיימת.
אתה מוצא את המפתחות עדיין תקועים בדלת. אתה נכנס ומגלה שכל
הסלון והמיטה נרטבו מהגשם. אתה ממהר לסגור את החלונות, להחליף
בגדים, לקחת מטריה ולצאת חזרה אל אותו יום. יש לך עכשיו מספיק
זמן, אתה בטוח שתצליח, אתה בטוח שאתה יכול, חבל רק שלא ראית את
חתיכת הקקי של הכלב שישבה שם על המדרכה בשלמותה ואתה הרסת אותה
בצעדי רגליך. אתה לא תוותר בגלל דברים קטנים, אתה תנסה לגרור
את הרגל על המדרכה בדרכך לאוטובוס, אך הוא בעצם סוטה לצדדים
ונמרח על שולי נעליך במקום על הסוליה. אתה מצליח לעלות על
האוטובוס וחושב שזה נגמר. אבל האנשים מסתכלים עליך. אתה לא
נראה טוב. משהו מסריח פה. אתה מתעלם, מנסה לגרש את אותם שדים
רעים שהתנחלו בקרבך. אתה מתיישב בספסל האחרון ומתחיל לזמזם
סלסולים ערביים.
זאת שאהבת יושבת שם, רואה אותך מוכה ומושפל על ידי הגורל, חבול
על ידי הטבע, מסריח על ידי צרכים פרימיטיביים. אתה בוחר
להתעלם, אין לך ברירה אחרת. מרכין את ראשך ורואה על חולצתך
החדשה כתם של דיו מהעט הפתוחה. אתה מתאמץ לא לבכות, אתה רוצה
לצרוח, אבל אנשים מפחדים ממך בכל מקרה.
אתה יורד בתחנה וכלב פינצ'ר נטפל לרגליך, נובח עליך בצריחות
קטנות ומעצבנות, אולי הקקי שייך לחבר שלו, לך  תדע. אתה ממשיך
בדרכך, כשמבטי אנשים זרים מלווים אותך. אתה יודע שלא תוכל
להיכנס כך לכיתה, אתה יודע שתצטרך לעשות משהו בקשר לנעליים. אז
אתה מוצא חתיכת עץ קטנה ומתחיל לנקות את סוליותך בחוסר יעילות.
עכשיו גם על ידיך יש חומר קיבתי מעובד. אתה מסתובב עם יד אחת
רחוקה מגופך ונעליים מסריחות.
הכל כבר אבוד, אין דרך חזרה מהבושה אל המציאות. יום הדין שלך
כנראה הגיע. עכשיו כל מה שנותר הוא לצפות לכלום, להיות אדיש,
לנטרל אמוציות, להפגין קרירות לחייך שלך עצמך.
אתה מתיישב בכיתה ופתאום אנשים כבר לא אומרים שלום. אתה מביט
בהם במבט קר וחוזר למחשבותיך. כולם נראים צוחקים יותר, כולם
נהנים יותר, רק אתה סובל כל כך. משהו טוב חייב להיות ביום הזה,
משהו טוב אחד.
למרבה הפלא, המורה מבקשת לכתוב טקסט הומוריסטי. אתה חושב
לעצמך: 'מה יותר מצחיק מהחיים שלי או מהיום הספציפי הזה?',
ואתה מתחיל לכתוב.
המורה לא אהבה את הטקסט שלך.
אין מה לעשות, זה אחד מאותם ימים, צריך להישאר בבית ולישון.