זהו.
אין יותר פחד.
אין יותר שמחה.
אין יותר כלום.
אין יותר ביטחון.
אין על מי לסמוך.

נמאס כבר מכולם
ונמאס כבר מהכל.
נמאס לרחם על עצמי
לכתוב כמה שרע לי
ושכמה שנמאס לי מכל המצב הזה.

מחפשת מה לעשות.
מחפשת עם מי לדבר.
אפילו מחפשת בפלאפון אנשים שאולי אפשר לשפוך בפניהם את הלב.
מחפשת איזה מקום מפלט
אבל שהמקום הזה יהיה חמים וסואן התרחשויות ואנשים.
מחפשת מה הסיבה לזה
ותמיד מוצאת שהבעיה היא שאין בעיה.

לא חושבת לרגע שאני מפספסת אותה.
קל לי להבחין בצרות שלי.
ויש לי מהן הרבה.
מספיק.

אז לפני שאתחיל עם התפלספויות שרק אני אבין אבין ואסתבך בהן,
כאן פשוט אסיים.

זהו.