כשהיא מתרוממת מעט על קצות האצבעות, הנסיכה מקרבת אל הראי את
פניה הנאות. חולצת הפלנל שלה נמתחת על גבה הענוג וישבנה מציץ
מתחת לשיפולי החולצה, (דינג - דונג) צלצול הפעמון בטלוויזיה
בסלון נשמע - מכריז על תום הסיבוב ומעבר לסיבוב הבא, מי יציץ
לנסיכה בהתגלות אחוריה? בודאי לא הצפרדע, הוא יושב בסלון וצופה
בקרב האגרוף בטלוויזיה (אמנם הוא מכחיש בכחש רב, אך היא בטוחה
שהימר כסף לא מועט על הקרב). היא מקפלת את גופה על קצה הכיור
הקריר והנעים ונשענת עליו כדי להיות קרובה אף יותר אל הראי.
כשהיא כל כך צמודה למראה, המראה לוחשת לה בלי קול, שהיא עדיין
הכי יפה בעיר - היא נסיכה, ככלות הכל.
היא מקרבת את האצבע אל העין (וכמו תמיד עדיין, כשהיא שולפת את
העדשות מפחידה אותה הזרת, לכן מדי ערב מחדש היא אוזרת, את אומץ
הלב הדרוש לה על מנת לדחוף אל תוך עינה כך את האצבע הקטנה). לא
לחינם היא מתמלאת דאגה, אח - הנה חבטה בראשה בשגגה - היא מביטה
במראה בחטף - עין אחת (שמאל) ממצמצת ומבליחה ועין שניה (חברתה
הטובה ימין ) לרווחה פקוחה.
עדשת המגע איננה. חיפשה אותה על כף ידה - ואין. הביטה שוב
במראה לראות אולי נשארה על העין.
(דינג-דונג, סיבוב נוסף של מהלומות נגמא בקול שאון). הנסיכה
נבהלת ומבהילה עצמה אל הסלון, הירוק יושב שם בגופיה הישנה (היא
לא רק ישנה, גם מלוכלכת ובלויה, אך הוא אינו מסכים לזרוק
הגופייה - הוא טוען כי היא הנוחה לו ביותר, ועל גופיות המשי
החדשות שהיא רוכשת לו הוא מראש מוותר). היא אינה טיפשה הנסיכה
(להפך - ידועה כתחמנית), והיא יודעת יותר מאשר להפריע לו באמצע
התוכנית, אך אין זה מקרה חירום? הרי נפלה העדשה לכיור ואם לא
יבוא כעת ויפרק  את האינסטלציה הבלה ואת הסיפון הרקוב, תטבע
באוקיינוס העדשה הכחלחלה, או לפחות בצינורות הביוב.
במבטה המטושטש היא מבחינה בראשן המגודל. הוא יושב מתוח וכהרגלו
כשהוא עצבני מוצץ את האגודל. זהו הסיבוב האחרון של הקרב
והצפרדעון נזקף - ללא ספק, ישנה התערבות עריבה המונחת על הכף.
אך בכל זאת היא מאמינה שבעלה הירקרק תמיד מוכן לקפוץ לימינה.
רק תשרוק או תקיש באצבעותיה לצפרדע והוא יהיה מוכן לבנות קיאק
משולחן הסלון בו ברגע. ואם רק היא מבקשת - יחתור בתעלות הביוב
עד שיעלה עדשה ברשת, ללא ספק - מה בכלל חשבה לעצמה - הרי הוא
ישכח במהרה גם את הכסף וגם את הקרב למענה.
"יקירי" כך היא פונה אליו באין-חיפזון ובסבלנות מדומה.
הוא אינו מגיב, נותר דומם.
"יקירי" היא מגבירה את טון קולה (הפעם בודאי שמע).
אכן שמע, אך מתעלם.
לא נותר לנסיכה אלא לקבל זאת באופן אישי -
"יקירי היקר! חמדת נפשי!"
בקושי והגיב המתבטל - שלח את ידו לבטל. (לא עכשיו! לא עכשיו!
אנא שקט, נסיכתי התמה, זהו הסיבוב האחרון וראי איזו מהלומה -
זה כבר לא קרב - הן זאת מלחמה! ועל הכף מונחים לא רק כבוד
המנצח או חרפת המפסיד, אלא גם חופן השטרות אשר הפקדתי במסבאה
של סיד).
היא נושמת נשימה ארוכה, די לדחי! ופורצת, ספק בכעס ספק בבכי
(אוי לבושה) "העדשה! העדשה! עמדתי מעל הכיור ואז היא נשמטה
ונפלה אל החור! בוא עכשיו, הושיע - או שהיא אבודה לנצח! -
תסכים ודאי שזה חשוב יותר מלדעת מי מנצח"
"ומה אעשה אני?" היה זה לא צפוי ואפילו פתאומי, שכן הנסיכה
הייתה נכונה לקבל חוסר נכונות, אך לא חוסר אונים.
"מה פירוש? המפתח השוודי במקומו בארגז הכלים..."
"אכן הוא שם" ובמקומו נשאר. גם הצפרדע וגם השוודי, כשאף אחד
מהם אינו מתכוון להתרומם לכבוד הליידי.
"לא תעזור לי? בכלל לא?"
"עשי זאת בעצמך, הרי רואה את כי הקרב קרב לסיומו".
"אך הזמן חומק עת העדשה מתרחקת, והרי שענייני צנרת הם לגבר לא
לגברת - כל אחד יודע!"
"עכשיו פתאום אני הגבר?" קרקר לו הצפרדע.
"אני מתחננת" ניסתה הנסיכה את ערמתה "מערכת הצינורות כה מפותלת
ורבת ראשים כהידרת נחשים - אנא שלוף מנדנך את מפתח האינסטלטור
ועל גופייתך חגור שיריון וצא להילחם בה כנסיך אמיתי המציל את
גבירתו מהדרקון".
"אני צפרדע" הוא מזכיר ומבטו שקוע במרקע.
"אדרבא, ואדרבא" היא מוחה " אז כמו שבאגדות מסופר, תרים את
הישבן מהספה ומהר מהר תוציא את כדור הזהב שלי מהבאר".
"הלא דובר בעדשה?"
"כן עדשה."
"ואת נסיכה, לא כך?"
"כן נסיכה, וגם אישה".
"אז אדרבא לך בעצמך, אתן הנסיכות אמורות לחוש בעדשות מתחת
לשלושים ושבע מזרנים, (כך בכל האגדות טוענים) אז צללי בעצמך אל
הביוב, שום שרברב לא אהיה עד תום הקרב-רב".
בזוית עינו ראה הצפרדע את הנסיכה כשהיא נאנחת אנחה וגוררת את
גופה המלכותי (והשופע) ואת ישבנה הסמכותי (והמוצק) אל ארגז
הכלים ושולפת בידיה הקטנות את מפתח הצינורות הכבד. לרגע הוא
מרחם עליה, אך כצפרדע הוא מכביד את ליבו (רק כך יש לנהוג
בנשים! הוא ממלמל, אם כי לתוצאה כזאת גם הוא אינו פילל).
והקרב כמעט תם והצפרדע מרותק ואלופו עוד ינצח - כסף רב עתיד
הוא לאסוף בבית המרזח. ראו כיצד הוא חובט בכסיות של יריבו
המכסה את פניו כשפן. ואז פתאום - הרי אין זה ייתכן - מאיפה צצה
השמאלית הזו אל מצחו של המסכן? כל כך מאוכזב הצפרדע וכל כך
מזדהה - כאילו במצחו שלו חבטו עתה במוט ברזל.
טוב, באמת - אם צריכים לרדת לפרטים, לא היה זה מוט ברזל אלא
מפתח הברגים. הנסיכה בחבטה הפילה את בעלה הלא מועיל לה, מרוצה
מעצמה היא חייכה חיוך ארסי ודילגה מעל ראשו המדמם על השטיח
הפרסי. היא הלכה מעליו בלי יותר מדי סימפאטיה  - עוד נותר לה
למצוא את עדשת המגע בחדר האמבטיה.