תחנת אוטובוס נטושה ליד כביש חד כיווני ישן, מסביב שדות.
 
התחנה היא למעשה ספסל בודד, לצידו ניצב שלט המעיד על תחנת
אוטובוס. על הספסל יושבת גוני, נערה צעירה, מחכה. היא אוחזת
מחברת שחורה פתוחה ומשרבטת בעיפרון - לא ניתן לראות מה. לידה
מונח תיק טיולים קטן. מידי פעם גוני מביטה סביבה, לעבר מורד
הכביש.

מגיע אוטובוס ממרחק. גוני סוגרת את המחברת, מכניסה אותה לתיק
ונעמדת. האוטובוס מתקרב לתחנה ונעצר. רעש דלתות נפתחות. גוני
נכנסת ומשלמת. רעש דלתות נסגרות.

- כעת התמונה מתרכזת במה שרואה גוני -

  קדמת האוטובוס, מבט מגבוה.

  האוטובוס מתחיל לנסוע שוב כך שהתמונה רועדת קלות עד שמחזירה
לעצמה את שיווי המשקל. היא סורקת את הכיסאות, כמחפשת מקום
לשבת.

  ספסל קדמי משמאל - זוג זקנים. הם מרימים עיניים אליה כאשר
היא מתקרבת אליהם.

  מצד ימין - אימא ובן. הבן אוכל גלידה והאם מנקה אותו
ומסביבו עם מטפחת ללא הפסק. הבן כל הזמן מסתכל לתמונה, האם
משגרת מבט קר כאשר גוני מתקרבת, ואז ממהרת להמשיך לנקות את
הילד.

  חזרה לצד שמאל - נער שומע ווקמן שרוע על שני כסאות. הוא נע
קלות עם המוסיקה הקצבית שגוברת בצורה מעומעמת ככל שהיא מתקרבת.
הוא לא מתייחס. מאחוריו איש קורא עיתון. הוא מוריד את העיתון
מעט ומציץ מעליו כשהיא מתקרבת.

  צד ימין - זוג  מתווכח

גבר 1

  אל תגידי לי את זה כי זה לא מעניין אותי.

  האישה מסמנת לו שהיא מתקרבת והם שותקים. רעש הווקמן נחלש.

  עדיין צד ימין - שתי נערות חבוקות. הן רדומות משהו כך שהן
לא מתייחסות אליה בהתקרבה.
ניתן לראות בקצה האוטובוס מישהו מדבר בטלפון סוללרי

גבר 2

  אני לא אומר שהוא גרוע, הוא פשוט צעיר, זה הכל.

- התמונה נעצרת כאן -

  גוני מתיישבת במקום שהתמונה נעצרה, בספסל בקרבת דלת היציאה
האחורית, ליד החלון. היא מניחה את התיק לידה, מוציאה את המחברת
השחורה ומתחילה לדפדף. כעת ניתן לראות שהמחברת מלאה ציורים של
שחקן טניס ללא פנים. ברקע מתחיל להישמע רעש אצטדיון הומה אדם.

תמונה מרחוק של האצטדיון המרכזי בווימבלדון .

  במרכז ריבוע דשא ירוק, עליו שני שחקנים גברים לובשים לבן
משחקים טניס, מסביב הרבה אנשים צבעוניים ביציע ללא פוקוס. ככל
שמתקרבים רעש הקהל פוחת ובמקביל מתחדד קול חבטות מונוטוניות
ברקע. כמו-כן ניתן להבחין פה ושם בשיחות של אנשים בקהל
ובפרצופים.

- התמונה נעצרת בשורה הראשונה של היציע -

   גוני נמצאת בתוך ההמון. האנשים ביציע משנים את כיוון מבטם
בהתאם לתנועת הכדור - ימינה שמאלה. גוני שונה - היא מביטה רק
בכיוון אחד במבט נמס של הערצה חד כיוונית.
 
  לפתע הקהל מתחיל למחוא כפיים והרעש גובר .

- התמונה מתרכזת בשחקן שזה עתה ניצח -

  השחקן מניף את שתי ידיו מעלה , אחת מהן אוחזת במחבט , מחייך
ומודה לקהל .

- התמונה חוזרת ליציע -

  אנשים קוראים בהתלהבות בשמו של השחקן המנצח - " טום סאפל !
" , " !  Go Tom" וכן הלאה.
 
  גוני בניהם. היא אינה צועקת איתם, אך כולה חיוך והיא נראית
נרגשת מהמעמד.

- התמונה מתרכזת כעת בטום -

  הוא מתקרב לרשת לכיוון השחקן השני ולוחץ את ידו. כעת הוא
לוחץ את יד השופט, ושוב מסתובב לעבר הקהל כשידיו מונפות למעלה
ומודה לו. הוא אוסף את חפציו ומתחיל ללכת לעבר היציאה.

  הוא מתקרב לשורה הראשונה של היציע, לעבר האנשים הרוכנים
קדימה ושולחים לעברו חוברות ועטים.

  גוני בניהם - היא מושיטה לכיוונו את המחברת השחורה פתוחה.

  טום עובר בניהם במהירות וחותם. הוא נראה קצר רוח הממהר לצאת
משם. ככל שהוא מתקרב לגוני רעש היציע נחלש בהדרגה. כשנוצר
בניהם קשר עיין נראה שטום כבר פחות ממהר. נהיה שקט מוחלט.

  טום לוקח מידה את המחברת השחורה, מביט בציור.

- כעת התמונה מראה את הציור -

  ניתן לזהות שזו תמונה של טום למרות שהוא ללא פנים, זאת בגלל
שבציור הוא מניף את ידיו למעלה בדיוק כפי שעשה זאת במציאות.

   טום מביט כעת בגוני, מרכין שוב את ראשו לעבר הציור, מחייך,
מרים את ראשו אליה .

טום

WHAT ABOUT MY FACE?

גוני

I SHELL NEED A CLOSER LOOK FOR THAT.

  טום מחייך וחותם בפינה השמאלית למעלה . הוא מגיש לגוני את
המחברת בחזרה חתומה .

טום

COME WITH ME THAN

  טום מושיט לה את ידיו כדי לעזור לה לצאת . גוני מתחילה
לצאת. . .

- התמונה רועדת ונחתכת -

  רעש דלתות נפתחות.

 
תמונת האוטובוס מבפנים

  אין שינוי בתמונה מלבד הנוף שחדל להיות כפרי אלא מתחיל
להראות עירוני.

  התמונה רעדה כיוון שהאוטובוס נעצר. האימא והבן יורדים. הבן
מחייך לגוני ברדתו ועושה לה שלום, היא מחזירה לו חיוך. במקביל
עולה לאוטובוס ג'ון ומתיישב מאחורי גוני. רעש דלתות נסגרות.
ברקע נשמע

נהג האוטובוס

  התחנה הבאה - שדה התעופה

  האוטובוס נוסע.
 
- התמונה מתרכזת בנוף מהחלון של גוני תחילה ואז חוזרת לגוני-

  ליד גוני יושב כעת טום. הוא מביט בה

טום

   זה לא מה שקרה באמת

  גוני לא מביטה בטום אלא ממשיכה להביט בחלון

גוני

   אני יודעת. מה שקרה באמת זה שאני נתתי לך את המחברת לחתום
עליה,  ואתה חתמת עליה בדיוק כמו שחתמת על כל האחרות. בקרירות,
בחיפזון, ממהר לגמור עם זה ולצאת משם.

- התמונה מתרכזת בתנועה שבחלון האוטובוס -

  ניתן לראות בברור את ההשתקפות של גוני. התנועה מפסיקה
והאוטובוס עוצר שוב. טום כבר לא שם, גוני קמה ויוצאת, ג'ון קם
והולך אחריה.

כניסה לטרמינל של שדה תעופה

  גוני וג'ון נכנסים. גוני תחילה נעמדת מול ההמון, ואז נכנסת
בתוכו. ג'ון לא נראה יותר.
 
- כעת התמונה מתרכזת במה שרואה גוני -
 
  אנשים באים מולה, לקראתה, ממהרים. חלק נתקלים בה ומתנצלים.
בהדרגה התמונה מתחילה לראות רחוק יותר, עד שהיא מוצאת באחת
מכורסאות ההמתנה  את טום יושב עם תיק טניס גדול שחור עם הסמל
של  Nike"" עליו.

- כעת התמונה חוזרת להראות את גוני -

  גוני רואה אותו ולכן נחפזת בין האנשים לכיוון שלו. ככל שהיא
מתקרבת נהיה שקט יותר. כשהיא מגיעה אליו כבר שקט כל-כך שניתן
לשמוע את דפיקות ליבה.

גוני

HEY. I'M GONY.


  טום מחייך, לא מבין, נבוך.

גוני

I WANT YOU TO SIGN SOMETHING FOR ME

  היא כורעת ברך, פותחת את התיק שאחזה, מוציאה את המחברת
השחורה ועט. היא מגישה לו אותם כשהמחברת פתוחה בציור של שחקן
טניס יושב, המכסה את פניו במגבת. טום מקרב את המחברת אליו,
מביט למשך כמה שניות, מרים עיניים אליה

טום

?WHAT ABOUT MY FACE


גוני

YOUR FACE ARE TOO BEAUTIFUL TO DRAW

  טום מחייך, חותם בפינה השמאלית למעלה

טום

WHAT DID YOU SAY YOUR NAME WAS?

  מתחילה להתפתח בניהם שיחה.

- התמונה מתרחקת, הם נעלמים בהמון -

  רעש שדה התעופה חוזר בפתאומיות. גוני היחידה שעומדת בין
ההולכים ושבים, ככל הנראה חלמה. מישהו מתנצל על שניתקל בה.

  - התמונה חוזרת לטום -

  הוא נראה כמו קודם, לפני שניגשה אליו. טום קם, אורז את
דבריו ומתחיל ללכת. גוני מנסה להגיע אליו בזמן, אך היא לא
מספיקה בגלל הצפיפות והוא נעלם בהמון.

  מיואשת סטטית בתוך ההמון הדינאמי, מבטה נפגש במבטו של ג'ון
שניצב כעת מולה במרחק מה. הוא מסמן לה בהטיית ראש מהירה
"הצידה" לצאת מן ההמון. הם מנהלים דו-שיח תוך כדי הליכה. גוני
מכתיבה קצב מהיר וקצר רוח, כממהרת לעלות לטיסה ולברוח משם.
תחילה הם הולכים זה לצד זה ואינם מביטים אחד לעבר השני.

ג'ון

  מאוכזבת?

  הוא אינו פונה אליה בשאלתו.

גוני

  זו לא אכזבה, זו מציאות.

  היא ממשיכה להביט קדימה, כמחפשת משהו.


ג'ון

  כלומר החיים שלך הם אכזבה מתמשכת? זה מה שאת מנסה לומר?

  הפעם מפנה אליה את השאלה.  גוני עוצרת, מסתכלת עליו

גוני

  לא. מה שאני פשוט אומרת זה שאכזבה שגורה כל-כך בחיי היומיום
שלי שהיא הפכה למשהו מובן מאליו שלא צריך לייחס לו חשיבות
יתרה, או להיות מופתעת כשזה מגיע. ככה זה.

ג'ון

  וזה מוצא חן בעינייך?
 
  גוני מתמהמהת

גוני

  טוב לי ככה.

   היא מחדשת את ההליכה. הם מגיעים למסלולים הנעים לאורך
מסדרונות השדה תעופה כאשר ברקע מאחור יש חלונות ענק שקופים
וניתן ולראות את המטוסים ומסלולי הטיסה. הם עולים על אחד. כעת
הם פנים מול פנים.

ג'ון

  לא נכון.

גוני

  באמת? למה לא?

ג'ון

  כי אנחנו לא יכולים לתת לך את מה שאת מחפשת. את יודעת את
זה. אנחנו בסך הכל מה שאת עושה מאתנו.

גוני

  מה אתה רוצה שאני אגיד. זה הדבר הכי טוב שהצלחתי לארגן
לעצמי בנתיים.

ג'ון

  והדבר הזה, זה גורם לך אושר?

גוני

  כבר אמרתי לך. נוח לי ככה.

  המסלול הגיע לסופו והם עוצרים בצד.

גוני

  שכח מזה, אני חזקה יותר. פשוט עוד לא פגשתי את הגבר המתאים.


  גוני מחכה רגע, ואז מתחילה ללכת לעבר הדלפק של חברת התעופה.


גוני

  אני צריכה ללכת.

  כעת גוני עם הגב לג'ון, משוחחת עם פקידת הקבלה. ג'ון מביט
בה מקבלת כרטיס עלייה למטוס, הוא נראה מריר טיפה, מתוסכל.

ג'ון

  אני בסך הכל רוצה שתקחי בחשבון את הגובה ממנו תפלי כשהיא
תתפוצץ, והיא תתפוצץ, כי ככה זה עם בועות.

  בצעקה, לעבר גבה של גוני.
 
  גוני נכנסת לשרוול ונעלמת.

  ג'ון עדיין בשדה התעופה.  הוא הולך קצת, מסתכל סביבו, עד
שעינו נתפסת ברונה, בחורה יותר מבוגרת מגוני, לבושה ומאופרת
כמישהי המנסה למשוך תשומת לב, ובאותו הזמן גם לא. הוא מתחיל
לעקוב אחריה.

  רונה יוצאת משדה התעופה ויורדת לרכבת התחתית. היא נרגשת,
כולה חיוכים, אפשר לחשוב שהיא תיירת. היא הולכת לאורך המנהרה,
פה ושם גברים מצביעים בעיניהם אליה, או שולחים חיוכים.

  מתקרבים לעברה שני גברים, אחד מהם בלונדיני, המשוחחים
בניהם. בהתקרבם לרונה נתקל בה הבלונדיני בלי לשים לב.

גבר בלונדיני

EXUSE ME

   אומר באופן שובה לב.

  רונה מחייכת בביישנות.

  הגבר הבלונדיני ממשיך ללכת ולשוחח עם בן זוגו. רונה מחליטה
להסתובב לאחור, להביט בו שוב. היא מסתובבת ומגלה שגם הוא
הסתובב. היא נבוכה ומישירה מבט. בינתיים שניהם ממשיכים ללכת כל
אחד בכיוון שלו כך שהם מתרחקים אחד מהשני. נראה שרונה עדיין
סקרנית והיא מביטה שוב לאחור, שוב מבטיהם נפגשים, הם מסתכלים
אחד על השני תוך כדי הליכה אך מהר מאוד על הגבר לפנות, ועל
רונה להיכנס לרכבת.

רכבת נעצרת, אנשים יוצאים ומתפזרים.

  רעש דלתות נפתחות. רונה נכנסת לאחד הקרונות, ג'ון אחריה.
הקרון אליו נכנסו צפוף באנשים. ג'ון מוצא לעצמו מקום ישיבה
בפינה, רונה נשארת לעמוד. היא נשענת על עמוד במרכז הקרון, מול
הדלת. לצד הדלת יושבים בספסל הקדמי גבר צעיר שחור, שקוע בתוך
ספר לימוד, כך גם הבחור לידו. מידי פעם הם מחליפים בניהם
משפטים.
  כיוון שרונה עומדת והם יושבים, היא בוחנת מלמעלה את הסטודנט
השחור, הקרוב אליה, מבלי להוריד ממנו את העיניים. כאשר הוא
מבחין בכך, הוא מרים לרגע את עיניו, נפגש בעיניה, ובמהרה משפיל
מבטו. ככה מספר פעמים. באחת בפעמים רונה מחליטה היא להשפיל
מבט, וככה מאפשרת לו להביט בה יותר.

  ג'ון מביט בכל משחק העיניים הזה, במהלכו הרכבת הספיקה לעצור
פעם אחת.

  הרכבת עוצרת שוב, רעש דלתות נפתחות. הסטודנט השחור אוסף את
חפציו במבוכה. השותף שלו ואנשים נוספים יוצאים והקרון מתרוקן.
הוא יוצא אחרון, ואז נעמד מול הדלת שנטרקת בפניו. רעש דלתות
נסגרות. רונה מבחינה בכך, גם היא מביטה מול הדלת, מן הצד השני.
הם מביטים זה בזה, הרכבת מתחילה לנסוע והוא נעלם משדה הראיה
שלה. רונה לא ממהרת להביט דרך החלונות, כאילו משלימה עם המצב.
היא מתיישבת במקום בו ישב, מחליפה מבטים עם ג'ון.

  הרכבת עוצרת, רעש דלתות נפתחות, הם קמים, יוצאים מהרכבת
ועולים במדרגות היציאה מהרכבת התחתית.

רחוב ארוך ישר, לאורכו חנויות ובתי קפה.

  הרחוב צבעוני ושוקק. בין האנשים הרגילים יש הרבה צעירים,
טיפוסים, פריקים, מושכים תשומת לב.
 
  רונה מתחילה ללכת לאורך הרחוב, ג'ון במרחק מה ממנה. היא
נכנסת לחנות ספרים גדולה, עוברת מוקסמת בין המדפים העמוסים
לעייפה, בסופו של דבר נעצרת במקום אחד ומתחילה לעיין בספרים.
במשך כל העיון היא מביטה סביבה באנשים. בסופו של דבר היא בוחרת
ספר, ניגשת לדלפק לשלם.

לקוח נוסף

GREAT BOOK!


  אומר לעברה אז יוצא מהחנות. רונה מחייכת לעברו אך אין הוא
מספיק לראות זאת. היא משלמת ויוצאת.

  היא ממשיכה ללכת לאורך רחוב עד שנכנסת לבית קפה פינתי.

איש ברחוב

COFFIE TIME!

  האיש צועק זאת לכל האנשים שעומדים בתור בכניסה לבית הקפה.

  רונה בין האנשים העומדים בתור. ניגש אליה איש זקן עם מבטא
זר.

איש זקן

DO YOU BELIEVE IN ANGELS?

רונה

NO
  במבוכה.

איש זקן

I'VE JUST SEEN ONE ENTERS YOUR BODY.

  הוא מחייך אליה ואז יוצא מבית הקפה.

  רונה קונה לעצמה קפה ואז מתיישבת בשולחן שמשקיף לרחוב. היא
מביטה בהולכים ושבים. שולחן ליידה יושבים שני אנשים מבוגרים
דוברים ערבית קוראים עיתון ומדברים. מולה יושב גבר ממשוקף עם
ספר. מידי פעם הוא מביט בה. היא מוציאה את הספר שקנתה ומעלעלת
בו. כעבור זמן קצר היא מקפלת את הספר, יוצאת מבית הקפה ומתחילה
ללכת במורד הרחוב. היא הולכת מעט עד שהיא מגיעה לכניסה של בית
הארחה. ג'ון עומד בפתח.

  רונה מביטה בו בכעס, ואז נכנסת. היא מחפשת בתיקה את המפתחות
ומתחילה לעלות במדרגות. ג'ון הולך אחריה. כשהם נעצרים ליד דלת
חדרה של רונה היא עוצרת מסתכלת עליו.

  רונה פותחת את הדלת והם נכנסים.

חדר קטן, במרכז מיטה זוגית גדולה לבנה, אחד הקירות כולל חלון
צרפתי גדול מאוד.

  החלון מכוסה וילונות לבנים הנוגעים ברצפה, לכן האור שמגיע
ממנו עמום, וזהו מקור האור היחידי בחדר.

  השיחה מתנהלת בניהם כשרונה מתחילה לאסוף דברים ולסדר את
החדר ואילו ג'ון מתמקם ליד החלון הגדול ולא עושה דבר. הם אינם
מסתכלים אחד על השני.

רונה

  איפה היית?

ג'ון

  את חושבת שאת היחידה שחיה בבועה? מצטער לאכזב אותך מתוקה.
כולם אותו דבר. זה מה שאנחנו עושים עם הבועות שלנו שיוצר את
ההבדל.

רונה

  אל תתחיל עם זה שוב

  רונה נכנסת לחדר נוסף, למקלחת, שוטפת את פלג גופה העליון
ליד הכיור. ג'ון מרים את קולו.

ג'ון

  חשבת שתוכלי להסתדר עם זה, חשבת שזה יתאים לך. אבל  את פשוט
לא יכולה, את לא יכולה לשבת באיזה מקום נחמד, לקנות לעצמך קפה,
להוציא ספר, להרהר ולחכות שאיזה בחור נחמד ייגש אלייך.

  רונה יוצאת כשהיא מנגבת את שיערה קלות.

רונה

  כולם פה כל-כך שונים. שונים ממה שאני רגילה לראות, אבל גם
שונים אחד מן השני. אני הולכת וחושבת לעצמי - זה לא את, זה לא
מתאים לך.

  היא מתיישבת על המיטה, מתחילה להוריד את הבגדים לקראת שינה.


  ג'ון עדיין ליד החלון בחדר, מביט החוצה.

- התמונה מראה את רונה מתפשטת כשהיא עם הגב אליו, כלומר עם
הפנים לתמונה -


ג'ון

  לכי לישון. מחר, כשתרדי לרחוב לבושה יפה, מריחה טוב, כולם
יחייכו אליך.

-כעת הוא מסתובב לעברה, התמונה מראה את גבה החשוף-

  את תאמרי להם שלום ותחייכי בחזרה. הם יגידו כמה נפלא את
נראית היום. אנשים שונים יחלפו על פנייך, רק שמחר, במיוחד, אחד
מהם יעצור.

  רונה עדיין יושבת, מושכת את השמיכה אליה, ג'ון מתקרב אליה
בהדרגה תוך כדי דיבור כאשר בשיא הוא ממש קרוב אליה ולוחש לה
בעורף

  הוא יפנה אלייך ואתם תשבו באיזה פינה רומנטית. אחר-כך
תמשיכו ללכת יחד לאורך הרחוב, זורמים כאילו אתם מכירים כבר
שנים. הוא יצחיק אותך והרי את נראית טוב כל-כך כשאת מחייכת. את
תספרי לו על עצמך, כי את זה את יודעת לעשות הכי טוב. הוא יוקסם
מדבריך. כשתגיעו לסוף הדרך הוא יאמר שהוא רוצה לראות אותך שוב,
אם אפשר, את מוצאת חן בעיניו. הפעם לא תפחדי. אתם תקבעו מחר,
אותו מקום מפגש, אותה שעה. אתם נפרדים, רק עד מחר ובכל זאת, את
לא טובה במצבים כאלה, לא יודעת מה לעשות. זאת לא אשמתך, זה
פשוט חדש לך, עוד לא קרה לך דבר כזה בעבר. הוא מתקרב לחבק
אותך... סוף-סוף...

  הוא משכיב אותה במיטה, מכסה אותה ונשכב לידה. הוא מביט
בתקרה באומרו

  אבל זה לא מה שקרה באמת, את יודעת. מה שקרה זה ששוב ירדת
לרחוב, ואנשים שונים חלפו על פנייך, והיום, כמו בכל יום, אף
אחד מהם לא עוצר. ואת גם לא ניגשת, כי מה כבר יש לך להציע? רק
את עצמך. בסוף היום את חוזרת לאותה מיטה, עוטפת את השמיכה הרכה
סביבך כמו שתי זרועות גדולות שמלטפות אותך, מחבקת אויר,
וכשעינייך עצומות את לוחשת לעצמך - לכי לישון, מחר מחכה לך יום
מיוחד, מחר, מישהו יעצור.

האור העמום שהגיע מחלון נחלש בהדרגה עד שנהיה חושך מוחלט.