New Stage - Go To Main Page


המשמעות אובדת בין דפי הזמן,
הפרספקטיבה מתעוותת.
למה לעשות משהו כשמחר אמות בכל מקרה?.
האם משהו יוכל לשנות אותי?,
את מצבי?.
קיומנו היומיומי הוא סם הזיה ממריץ
שבא למנוע מאיתנו להסתכל בצורה שפויה,
על קיומנו.
שימנע מאיתנו לעצור לשניה אחת
לנשום ולהבין שאין למה לרוץ
כי אין לאן.
אין מטרה ואין סיום
ולא משנה כמה תרוץ תישאר במקום.
אנחנו מייצרים דברים חסרי משמעות כדי שאחרים יוכלו לקנותם
בכסף שהם הרוויחו מייצור דברים חסרי משמעות שאנחנו קנינו.
ושנינו ייצרנו ושנינו הרווחנו
ושנינו קנינו ולא עשינו כלום לא הלכנו לשום מקום.
לכן החברה לא מוכנה להגיע לרוויה למצב שבו יעבדו בשבילנו
לכן ספרי אסימוב לא יוכלו להתקיים כי החברה לא רוצה בזה.
החברה לא רוצה באנשים חושבים.
על אנשים חושבים קשה להשתלט.
על צרכנים דאוגים אפשר לשלוט בקלות
אבל לא  על מחשבה שקולה והגיונית
רק על הלחץ והפחד הם משגשגים.
מונעים ממני לחשוב לא בחוק אלא בפיתויים,
משחקי מחשב ושעשועוני טלויזיה מוחקי מוח
בצנזורה שלהם היא איסור צנזורה.
נותנים לכל דבר את המקום שלו במקום לקחת ולהדחיק דברים מהפכנים
הם פשוט מאמצים אותם כמין טרנד.
הופכים אותם לרייטינג לפוסטרים ופרסומות ולקלטות ווידאו
ושעשועונים נושאי פרסים להמון הרחב של איפה שהוא.

הם לוקחים מאיתנו את העוקץ והופכים אותו לאימפוטנט
אז הם נזכרים להחזיר לנו אותו ולומר: "בואו נראה מה תעשו עם
הדבר האומלל הזה עכשיו"
ואחרי עוד גיחוך " זה כול כך טחון שאף אחד לא רוצה לשמוע על זה
יותר"
והנה כל עולמך הצטמצמה לקלישאה
מנסה לנהל שיחה מסביר שאתה אנרכיסט
"כן ,כן ראיתי את פייט קלאב"
מנסה לומר שהממסד שולט בך
"גם את המטריקס ראיתי"
"תגיד אין לך משהו חדש לומר?"
הוא שואל
ואתה שואל מה הטעם אם מחר יעשו על זה עוד סרט ולא משנה כמה טוב
הוא יהיה...
הבעיה היא לא בסרטים אלא באנשים שלא מוכנים לקחת ולחשוב צעד
אחד קדימה
יותר עמוק ולא להגיד ראיתי את הסרט



כשהייתי בכיתה יב המורה שלי לאזרחות אמר : "אם אנשים לא רוצים
דמוקרטיה , לא תהיה דמוקרטיה"
אני חושב שאני יכול להכליל את זה מעט ולומר
שאם אנשים לא היו רוצים שישלטו עליהם ככה אז לא היו שולטים
עליהם ככה
העולם אינו עיוור , הוא רק עוצם עיניים
ובאיזה שהוא מקום אני מרגיש צדק על זה שנגזל מהם מה שלי יש
הזכות לומר ולסבול בשל כך שאתם לא תבינו
כולכם, כן כולכם.
כולכם שמסכימים איתי בלי שיש לכם מושג על מה אני מדבר
ולמרבה הפרדוקס מהנהנים במרץ אפילו על שורה זאת
כמו מראה בתוך מראה בתוך מראה
וכולכם שחושבים איזה שטויות לאן נעלמו כול הסיפורים
הפוסט-מודרניסטים וחסרי המשמעות
שכול הקטע שלהם הוא הניכור או הגזמת המציאות
התיאור האדיש כביכול של משהו סוריאליסטי לחלוטין
כול מה שאתם מכירים וכול מה שאתם יודעים הן דמויות שטחיות חסרי
מעוף שאפילו אם היה להן סיכוי להתפתח הרגו אותן בטרם עת.
אתם שמעולם לא הרגשתם התרוממות רוח בסוף ספר טוב של ז'אן פול
סארטר
או תסכול בסוף ספר של קפקא
בת צחוק אחרי ספר של קורט וונגוט
השלמת גורל אחרי אלתרמן
כולכם תגידו
"לאן הם נעלמו?" אני לא רוצה את החרא הזה פה
ניתן לו אחד אולי הוא יעלם...לקראת מחר



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/4/03 21:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ו אורי

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה