אני חושבת הרבה על קווים אדומים, איפה הם עוברים? מי קובע
אותם?
כל קו אדום - יש לו מעליו סימן אזהרה, ועל סימן האזהרה יש חץ.
חץ כזה שאומר, בואו, הקו הזה הוא לא הכי חשוב, אפשר לעקוף
אותו. חץ שמחייך ושואל "מה קרה? השתפנת?", ולועג לך.
כל קו אדום - אין עליו מחסום, ניתן לעבור אותו בקלות, מרימים
את הרגל מעליו ולפתע נעלם הקו.
כל קו אדום - ניתן להזיז אותו, זה מאוד ליגיטימי. תחשבו על הקו
בכינרת, כל פעם שהמים יורדים מתחת לקו, מכיוון שאין פתרון
לעניין, במקום לחפש פתרון יעיל מורידים את הקו עוד קצת למטה
ובינתיים הבעיה רק מחריפה. כך גם עם כל קו אדום אחר, מזיזים
אותו, מרחיקים אותו ומעצם השינוי לא עוברים אותו ועדיין...

אני בת 15, מהם הקווים האדומים בגיל הזה? לקווים יש קשר לגיל
בכלל?
הקו האדום היחיד שאני מכירה בו ולא מתכננת לעבור עליו הוא
סמים. לא מעניין אותי, לא רוצה לגעת, לנסות. מה יש לי להסתבך
עם זה? טוב לא ייצא לי מזה והנאה אני כבר אפיק מדברים אחרים.
אני מתרחקת מאנשים שמתעסקים עם סמים, שלא ישפיעו עלי שזה כלום,
שלא יגרמו לי לשנות את דעתי. על הנושא הזה העבירו קו
ורוד-אדמדם חיוור בשבילי מכיוון שהדבר מנוגד לחוק. כל ההרצאות
בנושא הסכנות חיזקו את הקו והגבירו את צבעו. דעתי האישית היא
שהפכה אותו לאדום במיוחד ורחב מספיק כדי שאראה אותו תמיד.

מהם שאר הקווים? אני לא רוצה לעבור עליהם, ואולי בעצם כן.
אני שונאת מסגרות, זה נכון, אבל הקווים יוצרים מסגרת מגנה.
והגנה, אני זקוקה לה מאוד. בגילי, עם כל הפחדים והלחצים
החיצוניים והפנימיים, הצורך בהגנה הזו הוא עז, הצורך לדעת ש"עד
כאן, את זה אני לא אעשה, יש לי גבולות, יש לי קווים אדומים".

לפעמים אני רוצה את הקווים כדי לעבור עליהם, להרגיש שאני מישהי
שעושה דברים, שמשתגעת קצת, לא רק ילדה טובה ותמימה. אבל עם
ההורים שלי, היקרים והמפרגנים, שמרשים לי הכל בתחום ההגיון,
ולא רבים איתי, אלא מסבירים לי את דעתם בצורה כל כך מובנת,
שאני פשוט חייבת להודות שהם צודקים. מה לעשות שעם הורים כאלו
אין לי קווים אדומים?