עימה הייתי יושב וצוחק, צוהל ומתבדר. הכל מספר ,למרות גילה
המופלג בשנים, אך חיוכה והד ציחקוקה מתגלגל כפעמונים צלולים
"...גלין...גלן..."קצרה היריעה מלספר ולתאר כמה הייתה טובה
היא.
לפתע נעלמה. הותירה אותי נטול רצון לחיות, ואין למי לענות. אין
עם מי לדבר. נטשה אותי, אולי הלכה לאחר. גם העיתונים לא
עניינו, לא השמש, לא הצל, לא העננים ולא הציפיה לגשם המתחלחל
לאדמה פעורה יבשה.
יום תמים, כך ללא רצון, כיוון או מחשבה, נטלתי העיתון שוטטתי
לי
על דא ועל הא וכך קפא לי העורק, ליבי כמעט ונדם, תמונתה
במסגרת
שחורה והמילים בדרך אובדות ממני, איני מאמין שזו היא. לא, היא
לא יכולה למות.
והיא מתה.
התאוששתי וקראתי אט. אות. ומילה אחר מילה, וכל אחת כאב וצלקת
בגופי חורטת, מכאיבה ומצליפה. היא פשוט עברה לכרך בצפון. עשתה
ימים ולילות בשוטטות תהומית עד אשר מצאו אותה גלגלי
המכונית...
כואב לי, אלי, שזו המציאות האופינית.
22.03.1989 |