הפעם הראשונה שפגשתי את מגה היתה בלילה שבין חמישי לשישי. - או
יותר נכון, זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי את המכונית סובארו
הישנה שנסעה מלפניי. היא היתה 'מכונית פשע' רגילה - ישנה,
מלוכלכת, וערסים נסעו בתוכה.
אני זוכר שהייתי ממש מסטול מאלכוהול וגראס כשנסעתי בדרכי הביתה
אחרי שהורדתי את רונן אצלו בבית.
המכונית שלהם התקדמה לאט לאט, וראיתי את שני הערסים מדברים
ביניהם בתוך המכונית. אני זוכר ששאלתי את עצמי "למה הנהג לא
מסתכל על הכביש?".

חשבתי שראיתי משהו רץ לתוך הכביש, אבל הסובארו של הערסים
הסתירה לי את מה שזה לא היה.
פתאום שמעתי צרחה חלשה, והמכונית של הערסים קפצה קפיצה קטנה.
הם אפילו לא שמו לב.

אז זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את מגה.
מגה סחבה את עצמה בשארית כוחותייה אל המדרכה ונפלה שם.
חלפתי בהלם עם המכונית שלי על פניה, לא האמנתי כשראיתי את
הערסים ממשיכים באדישות לנסוע מבלי בכלל לשים לב שהם דרסו
חתולה.
המשכתי להתקדם לאט ובהלם עם המכונית שלי, הייתי בשוק טוטאלי.
נעצרתי אחרי כ30 מטר.
הסתכלתי על השעון, השעה היתה 6:15 לפנות בוקר. לא ידעתי מה
לעשות.
יצאתי מהמכונית וחזרתי אחורנית ברגל. עדיין הייתי בשוק ממה
שראיתי עכשיו.
מגה שכבה חסרת אונים על המדרכה והסתכלה עלי. יצא לה דם מהפה
והיא רעדה בלי הפסקה. הייתי בהלם.
התקשרתי לרונן.
"רונן, אתה ער?" - שאלתי בשקט. רונן היה צריך לקום לעבודה בשעה
9 בבוקר.
"כן..." - הוא ענה בעייפות.
"רונן... איזה שני ערסים בני זונות עכשיו דרסו חתולה ליד הבית
שלך, אני פה לידה, אני לא יודע מה לעשות." - אמרתי.
"מה? איפה ליד הבית שלי?" - הוא שאל בעייפות.
"ליד המרכז, ממש קרוב אליך... מה אני אעשה עכשיו?!" - שאלתי
בפאניקה.
"לא יודע.." - הוא ענה בעייפות.
"רונן, אני לא יכול להשאיר אותה ככה, היא עדיין חיה, אני בחיים
לא אסלח לעצמי אם אני אשאיר אותה כאן." - אמרתי.
"עזוב אותי... אני קם עוד שעתיים לעבודה, אין לי כוח." - הוא
המשיך בעייפות שלו.
"רונן, בבקשה, תבוא הנה, תעזור לי, בבקשה!" - התחננתי.
"טוב טוב, אני בא, אני בא." - הוא אמר ברטינות.

רונן הגיע אחרי 5 דקות, הוא היה עייף מת, ואני זכרתי איך לפני
20 דקות - כשהורדתי אותו בבית, הוא אמר לי שהוא מתכוון עכשיו
לישון את השעתיים הכי כיפיות שלו בחיים.
עמדנו שנינו מעל מגה. היא הסתכלה עלינו בפחד, ראינו כבר שהיא
השתינה וחירבנה על עצמה מהפחד. זה היה מחזה מזעזע.
"טוב, מה אתה רוצה שנעשה?" - רונן אמר לי.
"לא יודע, נציל אותה איכשהו." - עניתי.
"אוקיי, בוא ניקח אותה לבית-חולים." - רונן הציע.
"מה שתגיד, העיקר שהיא תחייה." - אמרתי.
קירבתי את היד שלי למגה, בניסיון להרים אותה ולהכניס אותה
למכונית. היא עשתה קולות של מלחמה וזחלה מעט הצידה. הסתכלתי על
רונן בחוסר אונים.
רונן הסתכל עליי בעייפות, ניגש אל מגה, והרים אותה באדישות.
"תפתח את הדלת, אדיוט." - הוא אמר.
פתחתי את דלת המכונית, ורונן הניח את מגה בפנים.
הדם המשיך לצאת לה מהפה, והיא המשיכה לרעוד כמו משוגעת.
נכנסנו אל המכונית ונסענו לבית החולים.
"תרגיע אותה איכשהו!" - אמרתי לרונן בפאניקה.
"אתה לא רואה שאני מנסה?!" - הוא ענה לי בפאניקה.
מגה כבר הפסיקה לזוז, חשבנו שאולי היא כבר לא חיה, אבל כל פעם
שניסינו להתקרב אליה, היא הוציאה מין גירגור עצבני שגרם לנו
להזיז את הידים שלנו ממנה.

הגענו לבית-החולים, רונן המשיך לרטון על זה שהוא עוד מעט צריך
לקום לעבודה.
"אתה חושב שהם מקבלים פה חתולים?" - שאלתי את רונן בזמן שאני
מסתכל על מגה בצער.
"נראה לי, בכל זאת, זה בית-חולים... לא?" - הוא אמר בחוסר
ביטחון.
"טוב, אז תצא ותשאל מישהו, אני אשאר פה עם איתה." - אמרתי.
רונן יצא לדבר שם עם מישהו, אני המשכתי להסתכל על מגה. היא
הסתכלה עלי בחזרה. חשבתי על זה שאנחנו הסיכוי האחרון שלה
לחיות.
"הם לא מקבלים פה חיות הבני זונות האלו." - רונן אמר בזמן שהוא
נכנס בחזרה למכונית.
"אז מה נעשה?" - שאלתי בחשש.
"לא יודע. אין לי מושג." - רונן ענה.

נזכרתי בלימור.
לימור היתה בחורה דיי מטורפת עם בערך 6 חתולים ו3 כלבים בבית.
- היא פשוט מטורפת על בעלי-חיים!
התקשרתי אליה ב6:45, כצפוי, הערתי אותה.
היא הציעה לנו להתקשר לווטרינר פרטי שיעזור לנו, אבל עדיין לא
ידענו איפה אנחנו נשים אותה - גם אם היא תשרוד.

רונן התקשר למספר של הווטרינר שלימור נתנה לנו, הוא קבע איתו
להפגש באמצע הדרך - כי הווטרינר מגיע מרחוק.
נזכרנו שאין לנו כסף, היינו חייבים להשיג כסף כדי לשלם
לווטרינר.
"אז מה נעשה?" - אמר רונן.
"בוא נסע אלי הביתה, אני אספר לאבא שלי את הסיפור, אין שום מצב
בעולם שאבא שלי לא יתן לנו כסף, הוא אוהב חיות יותר ממני." -
אמרתי.
"אתה זוכר שאני צריך לעבודה עוד מעט, כן?..." - רונן אמר
בציניות.
"נו... רונן, עזוב אותך עכשיו, תראה אותה... אנחנו חייבים
להציל אותה." - עניתי לו.

נסענו. אחרי כ30 דקות הגענו אלי לבית. (רונן גר רחוק ממני)
נכנסתי בריצה הביתה, רצתי לכיוון החדר של האח הגדול שלי ודפקתי
בדלת בחוזקה.
"מה אתה רוצה?" - הוא ענה בעייפות.
"אני חייב כסף, יש לך 1400 שקל?" - שאלתי מהר.
"מה?! בשביל מה אתה צריך את הכסף הזה?!" - הוא שאל בעייפות
ועצבים על זה שהערתי אותו.
"איזה שני ערסים בני זונות דרסו חתולה, ואני חייב לקחת אותה
לווטרינר שאמר לנו שזה עולה 1400 שקל." - אמרתי.
"אני לא נותן לך כסף, אתה לא מבין, אתה לא יכול להציל ככה את
כל החיות - כל יום אנשים דורסים בעלי-חיים, אין לך מה לעשות
נגד זה." - הוא אמר.
"לך תזדיין!" - אמרתי בעצבים וטרקתי את הדלת.
רצתי לחדר של אבא שלי, הוא היה ער והתלבש לקראת העבודה.
"אבא, אני חייב 1400 שקל, אני צריך לקחת איזה חתולה לווטרינר.
שני ערסים מזדיינים דרסו אותה והשאירו אותה ככה, אני ורונן
לקחנו אותה ודיברנו עם איזה ווטרינר, הוא אמר שזה יעלה 1400
שקל." - אמרתי מהר.
"הא?... טוב, הנה, קח." - הוא אמר ושלף מהמכנס שלו 1700 שקל.
"תודה אבא, אתה גדול, ידעתי שאתה לא תתן לזה לקרות." - אמרתי
בהתלהבות.
"...תיקח אותה לווטרינר שגר פה לידינו! הוא גר שני מטר מכאן."
- הוא אמר.
"יש פה ווטרינר לידינו? איפה?" - שאלתי.
"פה בהמשך הרחוב, קח את הטלפון שלו מלמטה, תתקשר אליו, הוא
אחלה בן-אדם." - הוא אמר.
"טוב, אני זז, אני אודיע לך מה קורה." - אמרתי ויצאתי בריצה
החוצה.

נכנסתי למכונית וסיפרתי לרונן את כל מה שהיה, נסענו לכיוון
הבית של הווטרינר ההוא.
מצאנו את הבית שלו אחרי 5 דקות, והתקשרנו אליו לפלאפון. הוא
אמר שהוא תכף יוצא.
חיכינו ככה. השעה כבר היתה 7:30.
הווטרינר יצא החוצה וסימנו לו עם היד שיבוא אלינו. הוא התקרב
והראנו לו את מגה שוכבת חסרת אונים על המושב האחורי של המכונית
שלי.
"אוקיי, תסעו אחריי." - הוא אמר ונכנס למכונית שלו.
נסענו אחריו לקליניקה שלו. היה לו פ'נצר בגלגל השמאלי הקידמי -
אבל נראה היה כאילו זה לא מפריע לו. אותנו זה דיי הצחיק.
חנינו ליד הקליניקה שלו ויצאנו מהמכונית.
"אתה יודע שיש לך פ'נצר בגלגל?" - שאל אותו רונן.
"הא?.. לא שמתי לב בכלל." - הוא ענה.
"טוב, אז מה עושים?" - שאלתי.
"היא תוקפנית?" - הוא שאל.
"כן, היא לא נותנת שיגעו בה." - אמרתי.
"טוב, אז אני תכף חוזר." - הוא אמר.
הווטרינר חזר אחרי 2 דקות עם כלוב קטן ומזרק. הוא הזריק לה
חומר מרדים, הכניס אותה לכלוב, ונכנסנו לתוך הקליניקה.
"היא שלכם?" - הוא שאל.
"לא, היא נדרסה לפני כמה שעות, ראינו אותה נדרסת ולקחנו אותה."
- אמרתי.
"הא, אוקיי, כי היא מאוד נקייה לחתולת רחוב." - הוא אמר.
"אז היא תחייה?" - רונן שאל.
"אני אצטרך לצלם אותה, לבדוק אם משהו נשבר. אם נשבר לה עמוד
השידרה, היא לא תחיה." - הוא אמר.
"טוב, אז תצלם." - אמרתי בפחד.
"זה עוד 150 שקל." - הוא אמר.
"אוקיי, תצלם." - עניתי.
הווטרינר לקח את מגה לחדר צילום והשאיר אותי ואת רונן לבד.
"אז מה אתה אומר?" - רונן שאל אותי.
"לא יודע, אני מקווה שזה לא עמוד השידרה." - אמרתי.
"כן... בוא נקווה." - רונן אמר.
הווטרינר חזר אחרי כמה דקות.
"אוקיי, זה לא עמוד השידרה, אבל היא שברה את האגן שלה." - הוא
אמר בזמן שהוא מלטף אותה.
"מה זה אומר?" - שאלתי.
"היא לא יכולה להזיז את הרגליים שלה, האגן שלה לא מחובר
לרגליים האחוריות שלה. אסור לה לזוז במשך שבועיים לפחות, היא
צריכה לתת לגוף שלה לאחות את עצמו." - הוא הסביר.
"ואיך עושים את זה?" - רונן שאל.
"צריך לשים אותה באיזה מקום שהיא לא יכולה לזוז בו." - הוא
אמר.
"ואם היא צריכה להשתין או משהו?" - שאלתי.
"אז היא תעשה את הצרכים שלה על עצמה, אין מה לעשות." - הוא
ענה.
"...וזהו?" - שאלתי.
"תצטרכו לתת לה גם כדור ביום, שיזרז את תהליך האיחוי." - הוא
אמר בזמן שהוא מוציא כדורים מהמגירה.
"כמה ביום?" - רונן שאל.
"מתחילים לאט, קודם רבע כדור, ועם הזמן מעלים את המינון לחצי
כדור, ואז לכדור שלם." - הוא הסביר.
"אוקיי... הבנו, אז מה החשבון על כל הטיפול הזה?" - שאלנו.
"טוב, בגלל שזאת חתולת רחוב, ואתם עשיתם את זה בשבילה, אני
אתחלק איתכם חצי-חצי בחשבון, אני גם אתן לכם את הכדורים
בחינם." - הוא אמר.
"סבבה." - אמרתי.
"תמסור ד"ש לאבא שלך." - הוא אמר לי.
"תודה על הכל!" - אמרנו לו ויצאנו משם.

נכנסו למכונית עם מגה שהיתה מסוממת ונתנה שיגעו בה.
"אז מה עכשיו? איפה נשים אותה? איפה נמצא איזה קופסא לשים
אותה?" - רונן שאל.
"ניקח אותה ליד הבית של אח שלי, הוא עדיין בבניה, אז אפשר
להשאיר אותה שם, ואח שלי יטפל בה." - אמרתי.
"אוקיי, וקופסא?" - רונן שאל.
"לא יודע, נאלתר משהו ליד הבית שלך, גם ככה אני צריך להחזיר
אותך הביתה." - אמרתי.

נסענו בחזרה לכיוון הבית של רונן מתי שקפץ לי הרעיון.
"איפה יש פה איזה סופרמרקט או משהו כזה? נקח את הארגזים שלהם!"
- אמרתי.
"המממ, רעיון טוב." - רונן אמר וכיוון אותי איך להגיע לסופר
הקרוב.
עצרנו מאחוריי הסופר והסתכלנו.
"איזה ארגז מגניב." - אמרתי בזמן שאני מצביע על ארגז אדום גדול
שהיה שם.
"כן... אבל הנה השומר של הסופר." - רונן הראה לי.
"נצטרך לגנוב אותו מהר." - אמרתי.
"טוב אז מי יגנוב אותו?" - רונן שאל בזמן שהוא מצביע עלי.
"טוב טוב, אני אגנוב אותו." - אמרתי.
יצאתי מהמכונית והתחלתי ללכת לכיוון הארגז, השומר הסתכל עלי
ואני עשיתי כאילו אני מדבר בפלאפון.
בדיוק השומר נכנס לתוך הסופר, ואני ניצלתי את ההזדמנות, תפסתי
את הארגז ורצתי למכונית. זרקתי את הארגז פנימה וברחנו משם.
מצאנו עוד ארגז קטן יותר מתחת לבניין של רונן, ולקחנו חוט
ובנינו כלוב מאולתר.
ריפדנו את הארגז בעיתונים, הרי היא תצטרך לעשות את הצרכים שלה
שם...
הכנסו את מגה לתוך הכלוב והנחנו אותה במכונית.
"אז איך נקרא לה?" - רונן שאל.
"לא יודע..." - אמרתי.
הסתכלתי על השעון, השעה היתה כבר רבע ל9, ורונן צריך ללכת
לעבודה שלו ב'מגה' עוד 15 דקות.
"עכשיו לעבודה במגה..." - רונן מילמל.
"כן.." - עניתי בהבנה שהשארתי אותו ער כל כך הרבה זמן.
"מגה!... מגה זה שם יפה!" - רונן פתאום קפץ.
"ואללה, נקרא לה מגה!" - הסכמתי.
"טוב, אז אני זז לעבודה, יאללה ביי." - רונן אמר בעייפות.
"ביי אחי, נדבר יותר מאוחר." - אמרתי ונכנסתי למכונית.
נסעתי לכיוון הבית של אח שלי, מגה עדיין היתה מסוממת מאחור,
בתוך הכלוב שלה. לא נראה לי שהיא הבינה בכלל מה קרה לה. הגעתי
לשם בערך ב10 בבוקר. לקחתי את מגה בתוך הכלוב והנחתי אותה בתוך
הבית.
שמתי לה בתוך הכלוב מים וטונה שרונן נתן לי, נפרדתי ממנה,
ונסעתי לישון בבית.

למחרת סיפרתי לכולם את כל מה שקרה אתמול, אבא שלי לא האמין
שהיא תשרוד.
חזרתי לשם וראיתי אותה שוכבת בתוך הכלוב, עדיין בהלם מהכל. גם
הסמים הפסיקו להשפיע, והיא הסתכלה עלי בעצב.
ראיתי שהיא לא נגעה באוכל והמים שנתתי לה. הבאתי לה אוכל חדש
והחלפתי לה מים.
חתכתי רבע כדור והכנסתי לה אותו לתוך האוכל.
למחרת חזרתי שוב, והיא שוב פעם לא אכלה ולא שתתה.
כך גם היה ביום השלישי.
והרביעי.
והחמישי.
התקשרתי לווטרינר וסיפרתי לו על זה. הוא אמר לי שהיא כנראה
עדיין בהלם, והוא לא יודע אם היא תשרוד ככה.
לא ידעתי מה לעשות, כולם המשיכו להגיד שהיא לא תחייה.

כשחזרתי ביום השישי, חשבתי שראיתי פחות אוכל. "אולי היא אכלה"
- אמרתי לעצמי.
ביום שלמחרת, כבר ראיתי שהיא אכלה הכל, התלהבתי והוספתי לה עוד
אוכל והכנסתי חצי כדור.
חזרתי למחרת וראיתי שהיא שוב פעם אכלה הכל. הייתי מאושר עד
הגג.
המשכתי ככה להאכיל אותה ולתת לה שתיה עד שנגמרו כל הכדורים.

ביום האחרון הגעתי עם ידידה שלי לשם, מגה כבר היתה עירניית
וחיה, החלטתי שצריך לשחרר אותה בשכונה של אח שלי, זאת שכונת
ווילות שקטה, ויהיה לה הרבה מקום להחלים סופית בה.
לקחנו את הכלוב של מגה ויצאנו החוצה. הנחתי את הכלוב על הרצפה,
מגה הסתכלה עלי באופן מוזר.
"טוב, אז בואי לא נעשה את זה דרמטי מדי." - אמרתי למגה.
היא המשיכה להסתכל עלי ככה במתח.
הושטתי את היד ופתחתי את הכלוב. מגה חיכתה בדיוק שניה לפני
שהיא קפצה החוצה.
אותה חתולה, שאף אחד לא נתן לה סיכוי לחיות, שבדיוק שבועיים
לפי-כן נדרסה באופן חמור, רצה עכשיו בצורה מצחיקה לעבר השיחים
הירוקים מבלי להסתכל אחורניית.

לא ראיתי את מגה מאז, אבל אני אוהב לדמיין אותה קופצת ומתגלגלת
על הדשא - מאושרת.