זה היה בתחילת השנה, לקראת סוף שנת 2001. יצאתי להפסקה ופתאום
ראיתי אותו - בחור טיפוסי אחד מן השורה, ישראלי, עיניים חומות,
שיער שחור, לא הכי גבוה ולא הכי נמוך. שמו עידן. עידן
(חסוי). לא האמנתי, אבל באותו רגע ידעתי שאני מאוהבת. נכנסתי
להלם כשהוא עבר לידי. לא יכולתי לנשום, זה היה ממש כמו להיות
בגן עדן, בחיים לא חשבתי שהוא ישים עלי, על אחת שקטנה ממנו
בהרבה, משהו כמו שלוש שנים. לא שזה הזיז לי, אבל בכל מקרה.
מאותו יום התחלתי לרדוף אחריו, לגלות עליו עוד ועוד פרטים. זה
היה כמו מן משחק כזה - חפש ת'מטמון. היו עוד ועוד רמזים ובסוף
הייתה לי התקווה שאני אגיע אל המטמון, שהוא הוא, כמובן.
בכל רגע שראיתי אותו, הרגשתי מה שלא הרגשתי בחיים - פרפרים, הר
געש מתפרץ, שאני בעננים,  שאני מוקפת על ידי מלאכים, הכל יחד.
בשנת 2002, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא חייך אלי. זה לא היה
ממש אלי, אבל בכל זאת, עד עכשיו אני מחשיבה את זה שזה היה
מכוון אלי.
לקראת שנת 2003 הכירו לו אותי. הוא חשב שאני חמודה ואהבתי את
זה, זה היה כמו חלום שהתגשם. דיברנו הרבה בטלפון ובבית הספר.
הוא אפילו נתן לי נשיקה על הלחי, זה היה כמו חלום שכמעט עמד
להתגשם, כשהיינו אמורים לצאת ביחד לסתם לאכול פיצה וסרט, אבל
בסוף הוא ביטל בגלל שיש לו חברה ומאז פחדתי להתקרב אליו. החלום
התנפץ לרסיסים, רסיסים של אור וכל התקווה והטרחה הזאת... אני
עדיין לא מוותרת בקלות, אני ממשיכה ורודפת אחריו. אני אוהבת
אותו וזה בלתי אפשרי להוריד אותו ממני, כמה שלא בכיתי לו
בטלפון וכמה שלא בכיתי עליו סתם ככה וכמה מכתבי אהבה שלא כתבתי
לו, הוא אף-פעם לא החזיר לי תשובה. מאז, נגמרה אותה האהבה ועד
היום אני מחכה לתשובה...