כולנו התרגשנו לקראת מסיבת הסיום שלנו. כולם דיברו עליה. כולם
יהיו שם. כו-לם. חודשים מראש כל הקניונים הכי טובים והכי
מפוארים של הארץ היו מפוצצים, ואפילו היו כמה שקנו באינטרנט
איזה בגד זוהר מחו"ל, למרות שכולנו ידענו שאחרי מסיבת הסיום
כבר לא נראה ולא נלבש את הבגד. כולנו קנינו את ההכי טוב, ההכי
יפה, ההכי זוהר, צריך לדפוק הופעה, זה מסיבת הסיום. הפעם
האחרונה שנתראה כולנו. אז כולם קנו, בלי הגבלה, גם אלה שתמיד
התלוננו על הכסף שאין להם, גם הם רצו וקנו את הדבר הכי יפה שהם
מצאו. מסיבת הסיום. זה חשוב.  כשהגיע השבוע של המסיבה, כולם
דיברו עליה, כולם תכננו איך להגיע, ועם מי, הפעם זו לא היתה
סתם מסיבה שיבואו עם אותה קרצייה או אותו אידיוט כי אין להם
אומץ להזמין את מי שהם באמת רוצים, זה לא כאילו שהם יראו אותו
שוב במידה והוא יסרב להם, אולי בחלומות, אם בכלל יהיו כאלה
אחרי מסיבת הסיום, ואז נדע את מי הוא באמת רוצה, אמרה לי חברה
שלי על אותו בחור שחצי בנות היו דלוקות עליו, הרי הפעם כולם
יבואו עם מי שהם באמת רוצים, זה הרי פעם אחרונה, זה קורה רק
פעם אחת בחיים, מסיבת הסיום, ובשביל אירוע כזה מיוחד צריך שהכל
יהיה מיוחד. כולם התרגשו וחיכו והימים עברו לאט, כאילו הם
מותחים אותנו בכוונה. כבר התחלנו להשתגע, מתי כבר יגיע היום.
והוא, האחרון, הגיע בסוף. כולנו חיכינו לערב, למסיבה, התלבשנו,
עשינו תסרוקות אצל הספרים הכי טובים שמצאנו בארץ, איפור,
בגדים, הכל צריך להיות מושלם.
הגיע הרגע. המסיבה. כולם דפקו איחור של שעה ושלושת רבעי במקום
השעה הרגילה, כי זאת היתה מסיבה כל-כך מיוחדת שלא יכול להיות
שהכל יהיה רגיל, אבל מצד שני כולם כל-כך התרגשו ורצו כבר
להגיע, שלא יכלו ממש לאחר. אז הם הגיעו, וכולם חיבקו את כולם,
נישקו את כולם, כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, זה היה פשוט
מדהים, ממש הצלחה.
אחרי איזה חצי שעה של נשיקות, חיבוקים ועוד כל מיני צפחות
וקריאות שלום למיניהם, התחיל הטקס הגדול, לפני מסיבת הסיום,
כולנו התיישבנו בשקט, להקשיב, כאילו חיכינו לאיזה בשורה גורלית
שתשנה את פני חיינו. והכל התחיל.
קראו בכל שם של כל אחד, עם כמה מילים יפות, כמה בדיחות, לא
הרבה, אי אפשר היה להאריך יותר מידי, כל-כך הרבה שמות, כל-כך
הרבה אנשים, התפלאתי לשמוע כמה רבים אנחנו, וכולנו פה, וכולנו
ביחד, מי היה מצפה שככה כולנו יום אחד נהיה ביחד, באותו מקום,
באותו זמן, חוגגים את אותו אירוע, אפילו אלה שאף פעם לא היו
מגיעים לכלום הגיעו, כולנו. כל-כך הרבה, וכל אחד חיכה שיקריאו
את שמו שיגידו כמה מילים, שימחאו לו כפיים, שגם הוא הגיע עד
לפה, עד היום. שהוא שרד את כל זה, והגיע לסוף. ככה ישבנו, כמה
זמן זה היה?! שבוע?! שבועיים, נראה לי כמה חודשים אפילו, אבל
לא שמנו לב, היינו שקועים יותר מידי בשמות, בלראות את מי אנחנו
מכירים, את מי היינו רוצים להכיר, וסתם לדבר עם היושבים
לידינו, מי יודע אולי זו הפעם האחרונה שנראה אותם, סביר להניח
אפילו. דיברנו על הכל, פתאום הכל היה מותר, בלי אף חשש, ההרגשה
המרגיעה הזאת של לפני הסוף.
אחרי כמה זמן, שאולי היה נצח, אך נראה כמו רק כמה שעות אמר
הקריין:
"גבירותיי ורבותיי, הנה זה מגיע. סוף העולם..."