אני יושבת לבדי על חוף הים. לילה והשמיים נוצצים מתמיד. בידיי
הגרומות והמקומטות אני משחקת בחול, מרימה אותו ונותנת לו
להחליק דרך החורים בידיים. החורים שעשית לי. והחול מתרטב ממגע
ידיי ובכל זאת מחליק לו בעדינות כמעט מלכותית ונופל, חוזר
למקום שממנו בא. ואני רואה אותו נופל ומחייכת, מרימה בזווית
מוזרה את שפתי העליונה וחושפת לעולם את לשוני החמקמקה והיבשה
ואת השיניים שמזמן איבדו את צבען הלבן, עכשיו הן בז'.
ואני מנסה לא לחשוב עליך, לא לחשוב על מה שעשית לי. על איך
שמילאת אותי בחורים הריקים של הנשמה שלך, הדבקת אותם לעור שלי,
לנשמה שלי ואז הלכת. כמו רוח סובבת אותי ונעלמת, נתת לי להמשיך
לחיות עם הידיעה שאתה קיים, שיש מישהו בעולם הזה שמשלים אותי
לגמרי. ודווקא הוא, ההוא שמשלים אותי השאיר אותי בודדה, זקנה
ומחוררת.
אני מרימה את ראשי ומביטה בשמיים, מנסה להסב את מחשבותיי
לכיוון יותר מרגיע, יותר משמח. והשמיים הנוצצים מחייכים אליי
בחזרה, לא חיוך של כוכבים ולא חיוך של שפתיים - חיוך של
עיניים. כשמחייכים באמת מכל הלב אז העיניים מתקמטות לתוך עצמן
ונהיות קטנות וחמודות. כזה חיוך ראיתי בשמיים, חיוך מלא
בעיניים. היו שם את העיניים שלך! העיניים שלך בשמיים שלי והן
לא עוזבות אותי, לא הולכות. הן מטרידות אותי, מסתכלות עליי
וחוקרות אותי. תפסיק להסתכל עליי כשאני חושבת. אתה תמיד שם, גם
כשהלכת ממני ועזבת אותי, תמיד נשארת לידי. לא כדי לנחם אותי,
לא כדי לעזור לי להתגבר, לא. אתה נשארת לידי תמיד כדי שאני לא
אשכח אותך, שלא אעז לחשוב על לשכוח אותך. אתה תמיד שם, או אתה
או העיניים הצוחקות שלך. חוררת אותי והשארת אותי לבדי עם עצמי,
ועם הקנאה שלי והגעגוע.

ופתאום, כמו משום מקום, הן מגיעות. ידיים. המוני ידיים
מחייכות, הידיים שלך, הרכות והעדינות עם הציפורניים החדות. הן
פה. איתי, לידי, מסביבי. אני מביטה בהן בעיניי כמהופנטת, לא
מאמינה, העיניים שלך לא הספיקו לי? הבאת תגבורת? למה אתה עושה
לי את זה? למה אתה מאמלל אותי? תלך ממני! אתה והידיים המחייכות
שלך! תלך ואל תחזור, אני רוצה לשכוח.
והן לא הולכות. להפך, הן רק מתקרבות אליי יותר ויותר. מתקרבות
ומחזיקות אצבעות אחת עם השנייה מסביבי. מעגל של ידיים מסביבי
על חוף הים.  אישה זקנה, מחוררת ועצובה יושבת לבדה על חוף הים,
משחקת בחול ומסביבה מעגל של ידיים. והן זזות להן באיטיות,
צעדים קבועים לכיוון השעון. הן רוקדות. רוקדות את ריקוד
הניצחון שלך עליי. זהו, הבסת אותי סופית. לא יכול להיות יותר
גרוע מזה.
ואז, בדיוק כמו בסרטים כשאומרים "לא יכול להיות יותר גרוע
מזה", מתחיל לרדת גשם. הידיים הזמינו אותו, עם ריקוד הגשם
שלהן. והוא יורד עליי בטיפות גדולות וכבדות. כל כך כבדות שאני
לא יכולה להתמודד איתן. כל טיפה היא כמו דמעה שהזלתי עליך במשך
השנים. כל טיפה היא מחשבה שחשבתי עליך מאז שעזבת. והמחשבות
האלה שנוחתות עליי אחת אחרי השנייה, הן כבדות עליי. הן הורסות
אותי, אני לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה עצב בבת אחת. זה מה
שרצית, נכון? רצית לראות אותי שבורה לחלוטין, בוכה ומשחקת בחול
בדיוק כמו לפני שבעים שנה. ולא סתם רצית לראות את זה, רצית
להיות הגורם לזה. רצית שהידיים שלך יורידו עליי את גשם המחשבות
הנוראי הזה. והצלחת, כל מה שרצית קרה. הנה, אני פה. בוכה
ומסתכלת על שמי העיניים שלך ומסביבי הידיים שלך. הידיים שכל כך
אהבתי פעם, שכל כך רציתי פעם. ניצחת אותי, כמו שרצית תמיד, אתה
תהיה הגורם למותי. ואני אתגעגע לנצח. אהובי.

אז אני קמה. כל הטיפות-מחשבות שלי נוזלות על גופי, צורבות אותי
ונכנסות לעורי. ממלאות אותי בך. בגעגועים אליך ובחשק להיות אתך
שוב, לראות אותך שוב. אני קמה איתן, עם כל הדמעות שבתוכי וכל
המחשבות שצפו ועלו שוב והולכת לים. הים שבלילה נראה שחור וחלק,
ללא גלים. הגשם נפסק. אני מתקרבת אליו ומורידה את בגדיי. קר,
כשזזים אז רק קריר. אני זזה, גופי איתי, זזה ורוקדת עם הידיים
שמחכות לי ואז אני קופצת לתוכו. לתוך הים, החור השחור שמחכה לי
כשאני אפסיק. ואני במים, מאושרת ממש כמו לפני שבעים שנה. כבר
לא אכפת לי מהמחשבות שלך, הן נשטפו עם גלי הים. לא אכפת לי
מהעיניים שלך, הן נעצמו מזמן. לא אכפת לי מהידיים שלך, אני
אוהבת אותן. אני אוהבת אותך.
זאת הייתה המחשבה האחרונה שלי עליך בשארית חיי. המחשבה האחרונה
בכלל, כי אחריה פשוט צנחתי. עם כל כובד גופי נחתי לתוך המים
השחורים וטבעתי. טבעתי ואיתי טבעה האהבה שלי אליך, הגעגוע,
הצימאון להיות אתך שוב, ואתה. פתחתי את פי ולקחתי שאיפה גדולה
ממי הים ומתי. נעלמתי ומתי ואתה טבעת איתי ולא ראית אותי
סובלת. מתי עם חיוך.

נכתב, כמו רוב הדברים בעולם, בהשראת שיר מדהים -
Circle of hands/Uriah Heep