אני לבד
וכמעט שהתרגלתי לעובדת הבדידות בחיי או במותי.
עד אשר שמעתי או שמא חשתי במין זיק קטנוני של אושר, סוג של רטט
בנשמה שהפיח בי חיים, קול תמהוני של הלא ידוע.
פחדתי, פחדתי נורא לאבד את בדידותי- הרגל הוא טבעו השני של
האדם.
כמעט שעזבתי והלכתי משם, אבל לא, לא הספקתי לברוח זה היה מאוחר
מדי.
אני תלויה בו עכשיו, אני תלויה כמו סמרטוט לח וקרוע התלוי על
חבל הכביסה, נצמד בכאב אל האטב ומפחד שמא ייפול ויתרסק על
הקרקע.
צליל קולו לא נפרד מאוזניי, מהדהד בי כמו חלום שווא, כאילו
קורא לי לבוא לאחוז בו בכל כוחי הנותר.
הקול שקורא לי- כמה הייתי רוצה לחפש אותו עכשיו, לחבק אותו
מבלי שיברח ולומר לו שיהיה טוב, אבל... הקסם יפוג ממני וייקח
עמו את קולך.
גלים של כאב חופרים בי ומטיפים בי את גיאותם,גלי דמעותיי
המדממים מתוך עיניי.
זה הפחד שלקח ממני את קולך, פחד הבושה והקטנות.
הבדידות שלי מתגעגעת אל קולך, אל שברירות צלילייך שנשקו
באוזניי מילה אחר מילה.
אני לבד וכמעט שהתרגלתי לעובדת הבדידות בחיי
או במותי