אתמול נסעתי לבקר את אורן בבית החולי , הוא התעלף .
אני עדיין לא יודע למה זה קרה , אבל בטח כשיחזור לעצמו הוא
יספר לי חשבתי לעצמי , אורן הוא החבר הכי טוב שלי ואנחנו
מספרים הכל אחד לשני ,הוא אפילו יודע שנילי ואני חברים למרות
שאני לא יודע אם אני באמת אוהב אותה .
בינתיים אורן שוחרר מבית החולים וחזר הביתה אז הלכתי לראות מה
שלומו ולדבר איתו קצת , אולי אני גם אשאר לאכול אצלו ארוחת ערב
בבית .
כשהגעתי אורן שמח מאד לראות אותי ועלינו לחדר שלו לשחק קצת
במחשב , תוך כדי הוא סיפר לי שהרופה אמר לו שהוא איבד את ההכרה
, "אז בוא נלך למצוא אותה" אמרתי לו , "יופי ! אתה מוכן לעזור
לי ?" הוא שאל , "כן בטח " עניתי לו , "תנסה להזכר איפה שמת
אותה או אולי היא נפלה לך מהכיס או משהו כזה " .
"אני מנסה כל הזמן , אבל בגלל שהתעלפתי אני לא זוכר כלום " .
אתה זוכר למה התעלפת ? " שאלתי אותו .
" כן , אבל תבטיח שאם אני אספר לך לא תגלה לאף אחד ? ".
" כן אני מבטיח " עניתי ולחצנו את לחיצת היד המוסכמת והקבועה
שלנו .
אורן שתק לרגע , "נו מה העניין " שאלתי .
הוא  הרחיק מהמיטה שלו שעליה ישבנו את כל הדובים כדי שלא ישמעו
, ואז התקרב אלי ולחש לי באוזן , "לאבא שלי אין בולבול " .
" מה זאת אומרת ? " שאלתי אותו , והוא המשיך , " יש לו סוכריה
על מקל במקום " .
"זה לא יכול להיות , אתה בטוח ? " שאלתי .
"כן " , הוא ענה ,
" איך אתה יודע ? " .
" לפני שהתעלפתי היה לילה וקצת היה קשה לי לישון אז הלכתי לחדר
השינה של ההורים וראיתי את אמא שלי מוצצת את הסוכריה של אבא
שלי " .
" אם ככה אז ההכרה שלך בטח נמצאת ליד חדר השינה של ההורים שלך
, או שהיא נפלה לך בדרך " .
" טוב , אז אתה תחפש ליד חדר השינה של ההורים שלי ואני אחפש פה