בזמן האחרון נוצרה אצלי פינה מיוחדת בתת-מודע רק בשבילך. כל
הזמן אתה מרקד לי שם בין מעברי נפשי, בין חוצצי לבי ומזכיר לי
שאי שם נמצא האושר שלי. אולי הוא אפילו נמצא בך.
אני מדמיינת אותנו שוכבים על איזו חלקת דשא רכה, ביום אביבי
כשהרוח עוד לא החליטה אם להישאר בקור או לארוז את הצעיפים
ולעבור לבית הקיץ שלה. אני רואה אותנו שם שוכבים זה לצד זו,
ומביטים אל השמיים.

יש הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לך. הרבה דברים שהייתי רוצה
שתדע. במחשבה שניה אני רוצה שתדע אותם גם בלי שאני אגיד לך.
אני רוצה שתבין אותי עד כדי כך שאני לא אצטרך להסביר את עצמי.
אני רוצה לחבק אותך ושתחבק אותי בחזרה. רוצה שתנשק אותי ולא
תפחד ממה שיהיה אחר כך. אני רוצה לא לפחד ונדמה לי שאני אפילו
מצליחה בזה די טוב, לשם שינוי.
בלי להבין מה קורה לי, או בעצם מתוך הבנה מוחלטת של מצבי אני
מתמסרת אליך. מרתיחה אותי הקלות שבה אני נותנת לך אותי. רק
תיקח, רק תרצה, רק אל תתחרט לי פתאום.
אחרי שנים של שקט פורצת בי  פתאום הסערה. ככה, ללא אזהרה
מוקדמת, ללא מחשבות מיותרות וניתוחים מעמיקים, היא מחליטה
לפקוד אותי. והפעם אינה מבשרת רעות, לפחות כך זה נראה. הפעם
אני מסוגלת להרשות לעצמי לדמיין איך זה יהיה אם באמת אהיה אתך.
איך זה יהיה אם נהיה שנינו יחד, קרובים קרובים , אחד בתוך
השני. רק נשימות יהיו בינינו, נשימות וחיוכים.
רוצה להרגיש אותך, רוצה להתמסר אליך ולהרגיש בטוחה. אני רוצה
לדעת שאתה שלי ורק שלי. רוצה שתהיה לי את הזכות שתהיה שלי.
ואני רוצה להיות רק שלך. אך ורק שלך.
אני רוצה שתבוא אליי פתאום עם איזה ורד לבן ותגיד שהתגעגעת.
רוצה לכתוב לך מיליון שירים ולהקריא לך אותם מתחת לחלונך
בלילה. אני רוצה סיפור אגדות במציאות. רוצה סוף סוף קצת דמיון
בחיים.

כל כך הרבה רצונות ואתה רק בן אדם. אני יודעת שיהיה לך מאוד
קשה למלא את כולם. אבל כרגע זה לא משנה. כרגע כלום לא חשוב.
העיקר הוא שעכשיו, בזכותך, בפעם הראשונה מזה זמן רב,
אני מצליחה לחלום.