לפני כשנה קיבלתי מתנה מהדוד שלי, אברם שמו.
היא היתה עטופה בנייר מבריק מנוקד, ועוביה כעובי מכפלה של
חולצה כחולה עם הדפס מאחורה. על המתנה נכתב באותיות
דפוס:"לנחום בן ה-17, מדוד אברהם".
כשפתחתי את המתנה גיליתי שאכן קיבלתי חולצה עם הדפס מאחורה,
אלא שהיא היתה אדומה ולא כמו החולצה הכחולה שקיבלתי בשנה
שעברה.

פעם כשהייתי צעיר יותר, וחגגתי את יום-הולדתי החמישי, הייתי
בוכה כשהייתי מקבל את החולצה המסורתית במקום העפיפון שביקשתי
מדוד אברם, אבל לפני שנה לא בכיתי, ואפילו לא טרחתי להציץ
בהדפס "לכבוד יום-הולדתך ה..." שמאחורה. פשוט קיפלתי אותה,
וטחבתי לארון הבגדים.

השנה קיבלתי מדוד אברם מתנה קטנה יותר, כגודל חפיסת סיגריות,
מעוטרת בסרט אדום, ועליה הוא כתב את "לנחום מדוד אברהם" שלו.
התעלמתי מהפתק הנוסף שהוא צירף לתוך הנייר, ומיהרתי לפתוח את
המתנה.

המתנה עצמה היתה חפיסת קרטון שבתוכה היו מלא חתיכות פלסטיק
שקופות כאלה, עם ריח מוזר.
בהתחלה חשבתי שמדובר בבלונים, וכשניסיתי לנפח אותם אצבעותיי
נתכסו ברטיבות, והבלון שניפחתי התארך כמו מלפפון.
כשהשתעממתי מחתיכות הפלסטיק התפנתי לקרוא את שכתב:"שתדע רק
הצלחות, סיפוק והנאה בחיים".

הלכתי לשאול את רונית לשם מה נועדו חתיכות הפלסטיק שקיבלתי
מדוד אברם, וגם בשביל לשתות את הקפה שהיתה טוחנת מפולים ששמרה
במיוחד לביקורים שלי. יש לו משהו מיוחד לקפה הזה, שכמוהו לא
שתיתי אצל אף-אחד, וצריך לשתות אותו לאט-לאט כדי להרגיש בטעם
שלו.

חבריי לישיבה היו קוראים לה "החופשיה" על שום היותה חילונית
שאינה שומרת מצוות. אפילו את שמה הם לא טרחו לשאול.

כשהגעתי לביתה, והראתי לה את הקרטון עם חתיכות הפלסטיק בתוך,
היא הביטה בי במין מבט משועשע, מתאפקת להבליע את צחוקה.

"אתה יודע מה זה", היא שאלה, ונטלה חתיכה בידה.

"מה זה", שאלתי".

"זה קונדום", היא הוסיפה בטון של אחת שמבינה דברים.

"בשביל מה צריך את הקונדום הזה", שאלתי.

"אה, את זה אתה מלביש על הזין שלך כשהוא עומד, ומשתמש בו כדי
לשכב עם מישהי שאתה לא מכיר או בשביל להזדיין מבלי להכניס את
הבחורה להריון".

"את יכולה לזרוק את זה אם את רוצה", אמרתי, "אסור לי להשתמש
בזה".

"אז למה הבאת את זה", היא הוסיפה לשאול.

"אה פשוט קיבלתי את זה מדוד אברם, ולא ידעתי מה זה, אז חשבתי
שאולי את תדעי".

"אבל אברם דתי, לא"?

"הוא דתי אבל...", גמגמתי, "אבל בערך".