איכס, שם מגעיל לסיפור, יא אללה, קיבינימט, אני יושב כאן כבר
שעות.. מול הדף.. ויש לי כאן כל מה שאני צריך: אפלוליות, נר,
דפים ישנים וצהובים, עט נובע, צרצרים, תה ארל גריי... ושום
כלום, אף לא מילה במקום, הכל הפוך על הפוך על הפוך על הפוך
וחוזר חלילה.
ובכל פעם שאני מתחיל רעיון, זה נעצר בדיוק במילה מסוימת,
שכאילו לא אמורה להיות אחריה נקודה, אבל הנקודה היא הדבר היחיד
בראש שמת לצאת החוצה. קיבינימט.
נקודות וקללות.
קללות ונקודות.
וזה תמיד חוזר על עצמו, תמיד. לא רוצה לוותר. למה אני תמיד
צריך לוותר? למה תמיד אני צריך להתפשר על דברים בינוניים וחסרי
משמעות לגבי עצמי? מה כל-כך הרבה אני לא אוהב את עצמי? לא יכול
להיות!
אז עכשיו אני יושב זועף, זהו אני אפילו מדליק סיגריה, וזה לא
פייר, כי אני לא הדלקתי סגריה כבר כמעט שנה. ואני שואל את
עצמי, זה מה שאני רוצה שיגיע לי? מה אני כל-כך לא אוהב את
עצמי? לא יכול להיות!
יופי! עכשיו גם אין לי אויר לנשום! ככה זה מתעצבנים! לא ככה זה
כשמעשנים! לא... לא.. ככה זה כשלא יודעים מה רוצים!! וכל מה
שאני רוצה זה רק קצת מוזה, זה הכל, רק קצת, טיפה'לה. תמיד
הסתדרתי עם קצת מוזה, לא עם הרבה, כי כל דבר צריך להיות במידה,
רק טיפה'לה. לא, אז רגע, דווקא אני כן יודע מה אני רוצה. אז
למה זה לא בא?
לא, אני יודע למה, זה כי אני רוצה בזה, זה מדגיש את החוסר, זה
מאלץ אותי להתרכז, זה מאלץ אותי לחשוב על זה... אז זהו,
לנשום... פווו.... פיית המוזות הפסיכית כבר תבוא.

ישבתי על הנדנדה בגינה, עם התה... השמיים היו כחולים עמוקים,
שמיים מוזרים לשעת הלילה המאוחרת הזאת. מאוד מוזרים. היו כמה
רצועות עננים עקומות וירח מלא.. כמעט. וכוכבים.
התבוננתי בעוגיות שעל השולחן בחצר וקנקן חלב, ושתי כוסות...
זכוכית... וחיכיתי... כבר הרבה זמן אני מחכה לה. כבר התחלתי
לדאוג, חשבתי שאולי היא שכחה את הדרך או שאולי חס וחלילה קרה
לה משהו.
ישבתי וציירתי בשמיים עם הכוכבים את פניה היפות. היפות כל-כך,
המחייכות, הצוחקות, ראיתי את גופה הדקיק ואת קווי המתאר שצירו
העננים, ואת הרקע הנוגה של הכחול הכהה, ואת האור של הירח שמשחק
עם דש בגדיה.
"אני אוהב אותך..." אמרתי לעצמי. הכלבה שלי הרימה את ראשה
והסתכלה אלי, קישקשה מאת בזנבה השחור, וחזרה לישון, "אהה..",
היא אמרה, "חשבתי שדיברת עלי"... החזרתי לה בחיוך ואמרתי לה,
גם אותך אני אוהב יפה שלי. והיא הוציאה אנחה של "חסר תקנה
מסכן..."...
האויר הקריר כיסה את העלים בטיפות קטנות... הן נראו כמו הדמעות
המתוקות שלה. ואז ידעתי שכשהיא תגיע, היא בוודאי תבכה. זה רק
גרם לי לחכות ביתר קוצר רוח.
לבסוף ראיתי אותה. והכל התמלא חום. ואור. היא עלתה מהכביש
היישר אל זרועותי... והיא בכתה.
ידעתי.
חיבקתי אותה, ובכיתי גם אני. יש לה מגע של משי, ועיניי קרח,
והיא כולה זהב ואבנים טובות. לחיים כחלוקי נהר, ושיער כחול
עמוק גועש, שגולש אל האוקיינוס בין סלעי כתפיה. ולמרות זאת,
היא הייתה עשויה כולה זכוכית שבירה ודקה.
היא שיחררה חיבוקה. והביטה אל תוך עיניי. ואני הייתי בתוך
תנור, והפכתי כולי למפזר חום אדיר והחורף הלך לרגע לשתות קפה
חם מהול ברום עם אלוהים בפאב השכונתי.
חייכתי אליה, אומר לה במחשבתי "חיכיתי לך, וידעתי שתבואי".
והיא חייכה בחזרה. דמעות הסוכר שלה היו אדומות כדם והיא
התיישבה ליד השולחן והשפילה מבטה, היא פחדה שאולי היא מאכזבת
אותי בדמעותיה.
קמתי ממקומי על הנדנדה, והשתופפתי על הדשה פרצופי תחת פרצופה.
עינייה היו עצומות אך כל-כך פתוחות לרווחה.
"ידעתי שתבואי, ידעתי שתבואי עם סיפור, לפחות כך קוויתי",
אמרתי.
היא פרצה בבכי ועטפה פניה ברוך ידיה.
"מה קרה לך יקירתי ?", שאלתי.
היא הזיזה ראשה לשלילה.
היא נגבה דמעותיה והביטה את תוך עיניי, ראיתי את שברון ליבה,
את הכאב שהיה בה.
"בגלל זה לא הגעת כל-כך הרבה זמן?" שאלתי.
היא הנהנה לחיוב.
ניגבתי את שארית דמעותיה, והתיישבתי בכיסא לידה. הרמתי את צלחת
העוגיות והגשתי לה.
"עוגיה?", שאלתי במבטי.
היא נשמה נמרצות.. שואבת את נוזלי אפה הבוכה. מרימה עוגיה. אבק
של אהבה נוחת על הצלחת, מאט ממנו נוחת על ידי, ממלא אותי
באושר.
"מה קרה?", שאלתי אותה. גם הכלבה שלי התעניינה. גם הירח הטה את
אזנו. כל הצרצרים שתקו.
"אני מתנצלת שלא באתי לבקר כל-כך הרבה זמן. אני ...(סניף)...
אני מודעת לזה שזה תסכל אותך מאוד... ושאני הכאבתי לך... כאבי
תופת... כל-כך רע היה לי מזה.. ואני..."... והיא התייפחה
בבכי.
ליטפתי את גבה הרגשתי את הזרמים שעוברים בתוכה. את בתנה
המתהפכת, את הכאב המתבכיין, את רעידות ריאותיה, את כוח המשיכה
האדיר שלה. ואהבתי אותה, כחולת שיער ושחורת עיניים. בוכה.
נתתי בה חיבוק אוהב, שהפסיק את הבכי, ואז היא לחשה לי, "הוא לא
אוהב אותי יותר"...
עזבתי חיבוקי, והבטתי בה, שיכור, וראיתי, את האיש שכבר לא אוהב
אותה, והיא כולה אהבה אליו. את כל היקום זנחה בשבילו, והוא זנח
אותה בשביל היקום כולו.
שפחתי מאט חלב זיכרונות אל תוך כוס זכוכית בוהקת באור ירח,
שתיקח ושתזכור. היא לקחה עוד עוגיה, ולגמה בשקט מהחלב, עד
שהבכי הלך לדבר קצת עם החורף ועם אלוהים. העצב נשאר. מאזין
לסיפורה.
"אתה לא מכיר אותו, אבל הוא יפה תואר, גבוהה וחזק, ויש לו
עיניים כחולות גדולות, מדהימות. וחיוך רחב... אין די מילים, גם
לא לי, שיסבירו לך כמה גדולה אהבתי אליו, והוא אמר לי שהוא
אוהב אותי, ואת כולם עזבתי בשבילו, גם אותך, ועל כך אני כל-כך
מצטערת. אני יודעת שזה תסכל אותך...", אמרה.
"אני לא חשוב עכשיו, את כבר כאן, אני לא מתוסכל..."
"אני אוהבת אותך כל-כך...", אמרה ושתקה, ממיסה את ליבי, ממריצה
את מחזור דמי.
"אבל אותו יותר...", אמרתי...
"יש לו כנפיים אדירות... ופטיש גדול והוא עושה רעידות אדמה,
וברקים ורעמים, הוא הטבע", היא אמרה מביטה השמיימה.
"הוא מביט בהכל עכשיו דבר הירח, אבל הוא לא מביט בי בכלל, אני
רק נקודה קטנה בשבילו, הוא לא אוהב אותי, הוא לא אהב אותי
מעולם".
הבטתי בה מתבוננת אל תוך עיניו האדירות, אל הירח. ראיתי שהוא
לא מסתכל עליה.
התבוננתי בכלבתי האהובה... גם היא הסתכלה אל הירח... גם היא
התייאשה כשגילתה שהוא לא מביט בה בכלל.
החזרתי מבטי בה, ראיתי אותה אוכלת בעדינות מהעוגיות.
"אני מנוחמת עכשיו... לידך... התגעגעתי...", היא אמרה.
"כל-כך דאגתי לך"
"ראיתי את כל מה שכתבת וראיתי את חוסר המנוחה שלך. את הנקודות.
את הקללות, את המילים החוזרות".
"אני בעצמי לא הייתי בסדר", אמרתי לה, "אני כעסתי עלייך, אם
הייתי יודע שאת בסך הכל מאוהבת אז לא הייתי דואג כל-כך",
אמרתי... וראיתי את הדמעות מאיימות לצאת מתוכה.
"והוא לא אוהב אותי יותר, הוא אוהב רק את עצמו...", דמעות
אדומות וחמות יצאו מתוכה... מתוך הפצע שבליבה.
"יפתי", אמרתי, "אותי את אוהבת?", היא הביטה אל עיניי, הקרח
היה מהול כולו בחום של גוף כואב, "את המאורות והכוכבים את
אוהבת? את הדשא הצרצרים העוגיות והחלב את אוהבת ? זה כל מה
שמשנה", היא חבקה אותי.
"אז מה עושים עכשיו?", לחשה אל תוך אוזני. שחררתי מאט את מגעי
האוהב ואל תוך עיניה אמרתי..
"תפרסי כנפיים, פזרי עלי מאט מהאבקה הקסומה שלך, היכנסי אל
תוכי, תאהבי אותי, ואני על דף צהוב ישן ועט נובע, אכתוב את
אהבתך אל האיש עם העיניים בירח".
"אני חושבת שאתה למדת לייצר קצת אבקה משלך", היא אמרה וחייכה.
התרוממנו זה בזרועות זו, הבטנו בעוגיות.
"ניקח איתנו את העוגיות והחלב?", שאלה.
"בטח, גם צריך לצחוק לפעמים", והיא לקחה את קנקן הזיכרונות
הלבן ואני את ניחומי החמאה, ונכנסנו אל חדרי הקטן עם הנר הדפים
העט והפיה.

בנתיים אלוהים חזר אל עיסוקיו, החורף נפרד לשלום מהבאר-מן וחזר
לדבר עם הרוח והקור. הכלבה שלי התחפרה בין הסמיכות במלונתה
הקטנה.
ואני עשיתי אהבה...
במילים.