על מיטה בתוך מצעים לבנים,  
שוכבת ילדה
היא בוכה ואני מרחמת עליה,
כי פעם היא הייתה אני.
עתה איני מכירה אותה -
היא גדלה,
השתנתה,
ובוכה כל הזמן.

בואי אליי ילדה
אתן לך חיבוק ואושיב על ברכיי,
ספרי מה קודר לך,
דברי אליי ...

ושוב היא בוכה,
מרטיבה לי את כל השמיכה!
לא מקשיבה כשאני  מכריחה.

ילדה ארורה.
אני רוצה להפטר ממנה כבר,
שתלך מחיי.

ילדה של כאב
צמחה מתוכי.
רואה עצמי כזרה מבחוץ
מחפשת תירוץ להוציא אותי מהמיטה
בלחישות מתוקות,
במילות אהבה -
אך אני לא מקשיבה.